על סף התהום

טבעם של בני אדם וממשלות שהם פועלים רק בשעת משבר, שבה נוצר הכורח לשתף פעולה, לנקוט בצעדים משמעותיים ולהשקיע את המשאבים הדרושים להצלחתם.

קובעי המדיניות כנראה לא חשים כעת שהם על סף משבר כלכלי. הקופה הציבורית מלאה במזומנים, החברות מדווחות על רווחי ענק מהשנה הקודמת, השקל הפך למטבע החזק בעולם, הציבור קונה בהמוניו בחנויות וברשתות השיווק והירידות בבורסה הן עדיין בגדר הסביר.

זעקות היצואנים על הפגיעה בפעילותם כתוצאה מהשער שבו נסחר השקל נותרות ללא שום מענה רציני ואפילו העיתונים כבר עייפים מלפרסם אותן.

יש לי תחושה, והלוואי ואתבדה, שהליקויים בהערכות למלחמת לבנון השנייה שתפסה את כולנו עם המכנסיים למטה, יחזרו על עצמם גם בכלכלה. כמו לפני המלחמה הארורה, כולם מלאי ביטחון בעוצמתה של ישראל ואיש לא טורח להתעניין מה המצב במחסני החרום.

חוסנה הכלכלי של מדינת ישראל בנוי על היצואנים שהם מחסני החרום של המדינה ומזרימים את החמצן לקיומה. המשק אינו נשען על הספקולנטים שהיום הם כאן ומחר הם שם, אלא על התעשיינים, החקלאים והתיירנים שמכניסים את המטבע הזר למדינה ומאפשרים את רמת החיים שאליה התרגלנו.

ארצנו הקטנה מתבססת על יבוא של רוב המרכיבים, חומרי גלם, ציוד לייצור, מזון לבעלי חיים ועוד. על-מנת לייצר מספיק אמצעי תשלום לצורך היבוא (בהנחה שאין מתנות) על מדינת ישראל לטפח ולעודד את היצוא.

כמי שמסייר מדי שבוע במפעלי התעשיה הקיבוצית ברחבי הארץ ונפגש עם מנהלים אני חש את ניצני המשבר שנובע מהשער הבלתי הגיוני אליו הגיע השקל: חברות חושבות אלף פעמים לפני כניסה לעסקות יצוא ומבטלות עסקות קיימות, קווי יצור שיכלו לפעול בהצלחה בארץ מועברים למדינות אחרות. תעשיין אינו כמו סוחר מטבעות שהיום משקיע בשקל ומחר ימכור אותו אם ימצא השקעה טובה יותר. קו יצור שהועתק לחו"ל, סביר שכבר לא יוקם מחדש בארץ גם אם הדולר יתאושש והנזק יהיה ארוך טווח.

בחודשים האחרונים היו העיתונים מלאים בהבטחות ממשלתיות לסיוע ליצואנים. ועדות הוקמו והגישו את המלצותיהן. רוב ההמלצות, כרגיל אצלנו, נותרו בינתיים על הנייר. אחרות אינן ישימות כי רוב התעשיינים שאינם יודעים כיצד ישלמו את משכורות עובדיהם בשקלים יירתעו כעת מלהיכנס לתוכניות והתחייבויות מסוכנות.

כתעשיינים אנו מצפים ממעצבי המדיניות הכלכלית בישראל, משרד האוצר, משרד התמ"ת ובנק ישראל שידאגו לבניית תשתיות מעודדות יצור, צמיחה, תעסוקה ויצוא, כמו הגדלת תקציבי המענקים להשקעות בתעשיה, מימון מחקר ופיתוח, סיוע בהכשרות מקצועיות ומערכות מיסוי אטרקטיביות מול אלטרנטיבות.

ראוי שנחרוג מהנוהג לחכות למשבר וניצור את הכלים כעת.