אקטואליה בפרשת השבוע

פלג, מפלגה, פילוג

למצוא בכל שבוע את האקטואליה בפרשת השבוע, זו משימה לא פשוטה, אבל יש פרשות שהאקטואליה בהן גלויה כל כך עד שהקושי הוא מה לא לכתוב; כזו היא פרשת השבוע שלנו, קורח.

קורח היה בן דודם של משה ואהרון; לכאורה, קצת קשה להבין מה הניע אותו למרוד בסמכותם של דודניו האהובים והמצליחים; התבוננות בטקסט בסיוע המדרש והפרשנים מגלה כי קורח נדבק בחיידק קטלני המכונה 'שאיפות פוליטיות'.

(במדבר ט"ז) [א] וַיִּקַּח קרַח בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: [ב] וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי-שֵׁם: [ג] וַיִּקָּהֲלוּ עַל-משֶׁה וְעַל-אַהֲרן וַיּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה':

(רש"י): פרשה זו, יפה [היא] נדרשת במדרש רבי תנחומא:

(רמב"ן): שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא, קרח, א), וקנא גם באהרן כמו שנאמר (פס' י) וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם-כְּהֻנָּה: (...) והנה ישראל בהיותם במדבר סיני, לא אירע להם שום רעה; כי גם בדבר העגל - שהיה החטא גדול ומפורסם - היו המתים מועטים, ונצלו בתפלתו של משה שהתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה.

והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו; ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היו העם סוקלים אותו; ולכן סבל קרח גדולת אהרן (...) וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאווה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות; ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם:

כווווולם קדושים

חיידק השאיפות הפוליטיות יכול לדגור זמן רב בטרם יתפרץ אם בכלל; השאלה היא מה היה המניע להתפרצות אותו חיידק אצל קורח דווקא עכשיו, ללא שום סיבה לכאורה. המדרש - שרש"י מעיד כי יפה הוא דורש את הפרשה ורמב"ן בונה עליו את פירושו - מסביר כי קורח היה מתוסכל מפחיתות מעמדו לדעתו, וחיכה להזדמנות שתאפשר לו להתקדם בהיררכיה השלטונית.

הזדמנות זו נקרתה לו לאחר סיפור המרגלים; עוד בטרם עיכל העם את גזירת (פרק י"ד, כ"ט) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם קורח כבר זיהה כי הפופולריות של משה בקרב העם ירדה לנקודת שפל שעוד לא הייתה כמוה וזו ההזדמנות שלו לערער על סמכותו של משה ולרכוש לעצמו עמדת מנהיגות.

קורח, כמו כל פוליטיקאי ממולח, עובר מאדם לאדם ופורט על נימי התסכול אצל מאזיניו:

(רמב"ן): קרח היה מפתה לכל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם כאשר אמר (פסוק ג) כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים.

עד לא מזמן עבודת הקודש הייתה של בכורי ישראל; לאחר חטא העגל, בו נכשלו כולם פרט לשבט לוי, נלקחה העבודה מן הבכורים וניתנה ללויים; על כך בונה קורח את הקמפיין שלו, הוא ישיב לבכורים את מעמדם המקורי. והם מתפתים.

[ד] וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפּל עַל-פָּנָיו: [ה] וַיְדַבֵּר אֶל-קרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ לֵאמר בּקֶר וְידַע ה' אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו:

השאלה של קורח, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה', גורמת למשה לפול על פניו; הוא בוחן את עצמו אם אמנם יש בו שמץ של התנשאות ולא מוצא. ברור לו כי הטענה של קורח: כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים, הנה מרשם בטוח לאנרכיה; נוסחה זו פירושה שאין הבדל של סמכויות בין ראש בני ישראל לבין מי שתפקידו להוות רגל; בין המפקד שסמכותו נתונה מאת הבורא יתברך לבין החייל הפשוט, ודרך זו - דרכו של קורח - מובילה לחורבן ח"ו.

שפת אמת ולשון שקר

(משלי יב, יט): שְׂפַת-אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד-אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר:

(רבנו בחיי): יאמר כי הדברים שהם אמת קיימין לעד; אבל השקר אין לו קיום אלא רגע, לפי שעה; כי מיד יבחן וימצא שהוא שקר.

בשבוע שעבר ראינו כי דעת הקהל, קלה מאד להטייה; זה טבעי כי האדם הנו יצור רגשי וחברתי; הוא מגיב מהבטן יותר מאשר מהראש. כאשר פורטים על רגשותיו, הוא מגיב מיד ובעוצמה; כך נתקבלו הפחדות המרגלים וכך גם נתפתו לקורח. ומכיוון שהאדם הוא גם יצור חברתי, הריהו מושפע מן הסביבה כי אינו רוצה להיות חריג; כך נוצרת דעת קהל שהיא דעת קלה כאמור.

במלים אחרות, יש כאן תהליך המזין את עצמו; מישהו שנתפס כיודע/חכם/מנהיג או בקיצור 'מוביל חברתי' אומר משהו - המקורבים אליו משתכנעים, כי הוא יודע וכו'. המקורבים בטוחים לחלוטין שהוא צודק בעוד כל האחרים, במקרה הטוב, רק מסופקים אם אכן הוא צודק.

בטבע האדם, בטוח וספק - בטוח עדיף, כולם נוהים אחרי הבטוחים הסומכים על זה שבטוח כי הוא יביא להם כיבודים, רווחה כלכלית, שלום, ביטחון ועוד כל מיני הבטחות סרק; וגם כאשר הכל קורס, דעת הקהל עדיין איתנה: 'רק שרון יביא שלום' כמו ש-'רק קורח יארגן מנהל תקין וישיב לבכורים את מעמדם המקורי'.

משה רבנו מזהה מיד את השקר שבדברי קורח ואין בדעתו לאפשר קיום ממושך של שקר זה; הוא חושף אותו מיד:

[ח] וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-קרַח שִׁמְעוּ-נָא בְּנֵי לֵוִי: [ט] הַמְעַט מִכֶּם כִּי- הִבְדִּיל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבד אֶת-עֲבדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: [י] וַיַּקְרֵב אתְךָ וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם-כְּהֻנָּה:

שבט לוי עמד בכל המבחנים עד כאן ומשה חשש פן יכשלו הפעם ויתפתו לקורח כי גם הוא לוי ואף בכיר בשבט; על כן הוא חושף מיד את פרצופו של קורח המחפש גדולה לעצמו על גבם של אנשים תמימים הנפתים אחריו.

מתי מנהלים ויכוח

ראינו שעם המרגלים לא ניהל משה שום ויכוח; הוא אף לא הגיב כלל לטענותיהם. כאן משה מנהל ויכוח עם קורח ועדתו ומזמנם למבחן מכריע כי דעת הקהל עדיין לא נתייצבה לצד קורח ונראה שיש סיכוי סביר לכבות את אש המחלוקת בטרם תבער בכל העדה.

[כח] וַיּאמֶר משֶׁה בְּזאת תֵּדְעוּן כִּי-ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי-לֹא מִלִּבִּי: [כט] אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל- הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: [ל] וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת- פִּיהָ וּבָלְעָה אתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-ה':

כאשר חלק קורח על משה, הוא חלק על הוראות ה' יתברך; לא שהוא התכוון לכך, אבל זה מה שקרה בפועל. למשה רבנו חשוב להדגיש נקודה זו כי מצידו אין שום עניין אישי; כל עניינו הוא לקיים את רצון ה' וכל צעד שלו מכוון ליעד זה. גם השאיפות של קורח לא הגיעו עד תפקידו של משה אלא נעצרו בזה של אהרון, שעל כן משה אומר לו: וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם-כְּהֻנָּה:

עם ישראל הנו גוף אחד שלם; גוף זה - כמו כל גוף - מורכב מאברים שונים ולכל אבר יש תפקיד המתאים לו; סך התפקוד של כל האברים יוצר את התפקוד של הגוף השלם. הראש נוצר ראש והלב נוצר לב; אם הראש יתפקד במקום הלב - יתקבל אדם קר ומנוכר. אם הלב יתפקד במקום ראש - יתקבל אדם רגשני ובלתי יציב.

על רקע זה ניתן להבין את תגובתו החריפה של משה כלפי קורח ועדתו; ה' יתברך קבע כי משה הוא הראש ואהרון הוא הלב של כלל ישראל; לקורח נקבע תפקיד אחר והניסיון שלו לנכס לעצמו תפקיד לא לו, הנו פגיעה חמורה בתפקוד הכולל של הגוף, של כלל ישראל.

מן האמור לעיל עולה, כי ההסבר האמיתי לחורבן הכולל פה בארץ חמדת טמון בעובדה שאימצנו לעצמנו שיטה בה הראש מתחלף לעתים קרובות, קרובות מדי.

הגיע הזמן שיתגלה כבר הראש האמיתי של בני ישראל ויגאל אותנו גאולה אמיתית ושלמה.

ואז יהיה רק טוב ליהודים.