כן, יש תקווה!

לא אחת נפגשנו בחיינו עם מצבים קשים בחיים, שהטרידו את שלוות הנפש עד כדי דיכאון ועצב. זה קורה לכל אחד ולעתים מזומנות, כל אחד בתחומו הוא. כך בחיי המשפחה, בין בני הזוג, בעיות כלכלה, חינוך, סביבה, חברים... זוהי דרכו של עולם, החיים מלאים בהפתעות - אנו עובדים, מתכננים, נאבקים, עושים מה שנדרש מאתנו - ובכל זאת, פעמים כה רבות, דבר לא מסתדר. האדם נמצא בתמידיות במצבי רוח משתנים. זאת עובדה. השאלה היא כיצד ובאילו כלים על האדם להתמודד? על כך, בשורות הבאות.

ראשית, הנחת היסוד של אדם בדרך כלל, היא מקור הטעות. זה מתבטא בעיקר בחוסר פרספקטיבה נכונה על החיים. משום מה, נדמה לנו שהעולם מתחיל ונגמר "בהווה" מבלי לשייך אליו את העבר והעתיד, וכל מה שקרה לפני שהגענו לעולם הופך בעינינו ל"היסטוריה רחוקה" ולא מעניינת, שאינה נוגעת לחיינו העכשוויים, מבלי לראות את "התמונה הכוללת", השלמה, אותה תמונה ומטרה שאותה הציב הבורא טרם בריאת העולם.

נקודת היסוד לאדם צריכה להיות, שאין בעולם הזה דבר יציב, סטטי, אחיד, נצחי – כאן עלי אדמות (בשונה מעולם הנצחי – העולם הבא). העולם בבסיסו הינו דינאמי ומשתנה. מבטאים אנו זאת בתפילה: "משפיל גאים עדי ארץ, מגביה שפלים עד מרום" (מתוך התפילה) – העולם הינו גלגל של ממש, הכל ניתן לשינוי. מצבך כיום, יהיה מה שיהיה, ניתן לו לאדם לניסיון. עומד הוא בהם הריהו זוכה בשני העולמות בזה ובבא. לא עומד בניסיון זה - הריהו מאבד את עולמו. בעולם זה לפחות. אם תעמוד לו זכותו, תינתן לו הזדמנות שנייה לתקן את המעוות עוד בחייו עלי אדמות.


האור בקצה המנהרה

מציאות היא, כי ברוב הפעמים, דווקא כשהדברים נראים לנו עגומים וקשים ביותר - הכל מתהפך לטובה. הדקות החשוכות ביותר בלילה, הן אלה שמגיעות ממש לפני שהשמש זורחת ומאירה את השמיים. 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר'.

מדגישים זאת אנו גם בתפילה. בתפילת שחרית אנו אומרים: "ברוך אתה ה'... יוצר אור ובורא חושך...". מובן לכולנו מדוע עלינו להודות לקב"ה על שברא לנו את האור. אך מדוע אנו מזכירים פה את החושך?

משום שלפי השקפת היהדות, החושך איננו דבר שלילי. להפך, הוא מהווה צעד חיוני בתוך התהליך שמביא את האור. הפרספקטיבה המוגבלת שלנו, היא זו שגורמת לנו לראות את החושך כדבר שלילי. כמו גרעין שנשתל באדמה שרוי בתוך חושך גמור, במקום קר וטחוב. בשלב הבא הגרעין אפילו מתחיל להירקב. למי שמביט מהצד, זה נראה ממש כמו תהליך של מוות וחידלון. ואז, בדיוק ברגע שהגרעין כבר התפרק לחלוטין, מתרחש דבר מופלא - הוא מנביט ניצן קטן מתוך עצמו.

הוא אשר אומר דוד המלך במזמור תהילים: "אשא עיניי אל ההרים, מאין יבא עזרי". – דווקא מאין – בעיתות חושך כשהכל נראה אבוד – יבא עזרי - הסיוע והעזר לאדם.

נסו לחשוב לרגע, האם רוב ההישגים המשמעותיים בחייכם, לא עברו דרך משוכה קשה בדרך? עובדת חיים היא: כי 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר'. תמיד הכי קשה וכואב, רגע לפני הגאולה. כך צמח לו עושר ספרותי כספר הזוהר - דווקא במערה, אליה ברחו רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו. שם גילו הם את ספר הזוהר ואת סודות הבריאה ותעצומותיה. בדרך דומה ובקשיי הגלות המרה, גילו לנו חז"ל את התלמוד הבבלי – בבבל העתיקה, ובתקופות הרדיפה והקושי הגדולות, צמחו להם אוצרות של חכמה מגדולי הדורות ובכל הדורות, מאירים לעולם כולו.

כי מתוך החשיכה מפציע האור הגדול.


רבי עקיבא – סמל מסירות הנפש

קטע מההגדה:

"מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".

נשאלת השאלה: הרי רבי אליעזר הינו מורו ורבו של רבי עקיבא. מדוע הרב – רבי אליעזר – ירד אל בית תלמידו רבי עקיבא בבני ברק (רבי עקיבא התגורר בבני ברק) ולא ההיפך שהתלמיד ר"ע יבוא אל רבו?

התשובה: שהרי המעשה הזה התרחש בעת רדיפת הרומאים את התנאים הקדושים הללו. בזמן בו החושך יכסה ארץ, כאשר היו קדושי עליון אלה נרדפים מפני האויב המר והסתתרו במקום מחבוא, עמוק אל תוך קרקעית המסתור. בשעה קשה זו, הם היו זקוקים לחיזוק ולדמות שתצייד אותם רוחנית ונפשית היטב לעת שכזו. רבי עקיבא שהיה סמל למסירות נפש – אליו התאספו התנאים. גם רבו ומורו של רבי עקיבא רבי אליעזר ישב אתם כל הלילה ללמוד איך וכיצד עוברים תקופה קשה שכזו. זהו אותו רבי עקיבא שהגמרא [במסכת ברכות דף סא' ע"ב] עליו מספרת:

" פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה [...] ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה [...]
[...] שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן ק"ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך" - אפילו נוטל את נשמתך - אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד."

מרבי עקיבא - סמל של מסירות נפש, באו חכמי דורו ורבו בראשם - ללמוד פרק במסירות נפש.


יציאת מצרים כדוגמא

עוד מההגדה:

קוראים אנו כמידי שנה בשנה בהגדה של פסח, שרשרת ארוכה של ההשתלשלויות שעברו על אבותינו במשך מאות בשנים. "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו...". את ההבטחה בברית בין הבתרים לאברהם אבינו "ברוך שומר הבטחתו לישראל... שהקב"ה חישב את הקץ.... ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ולאחריה "והיא שעמדה (= הברית שהיה בבין הבתרים) לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילינו מידם".

שם בברית בין הבתרים, מתארת התורה [בפרשת לך לך] בהרחבה בדבר הברית שבין הקדוש ברוך הוא לאברהם.

"ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספור אותם. ויאמר לו כה יהיה זרעך. והאמין בה' ויחשבה לו צדקה... והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו. ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול... ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית..." [בראשית פרק טו פסוקים ה' – יח'].

אברהם אבינו הכמה כל כך להמשיך את שרשרת הדורות – מקבל הבטחה "לֹא יִירָשְׁךָ זֶה: כִּי-אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ..." ועל כך מעידה התורה - "ויחשבה לו צדקה". השאלה גדולה: מהו המעשה הכבירי שכה החשיב אותו הקדוש ברוך הוא עד כדי כך שהתורה מדגישה ומחשיבה זאת? שנית, הבטחתו של הקדוש ברוך הוא לאברהם מלווה בתיאורים מפחידים "ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן...". מדוע? וכי לא היה ניתן להבטיח את הבטחת הארץ והולדת הבן, ללא כל התיאור הקשה כפי שמתארת התורה?

הביאור: אברהם אבינו מקבל הבטחות, ורואה את ההיפך מהן. הוא לא רואה התחלה ולו של קמצוץ להמשכיות הדורות ממנו והלאה. רק הבטחות ומילים. אך, גם כאשר הוא רואה שבניו מתייסרים תחת שבט עול הגלות – בתקופות חשוכות ומאיימות, הוא אינו מאבד תקווה. הוא רואה את האור, הוא יודע שזהו שלב משלל השלבים שיביאו לבסוף את התקווה. את הגאולה העתידית – התגשמות מטרת הבריאה עלי אדמות.

זוהי גדולתו של אברהם אבינו אבי האומה – הוא לא נשבר מההווה – גם כאשר הוא קשה, לא מובן ולכאורה נטול סתירות מההבטחות שהובטחו לו מהבורא. הוא מאמין ואין לו צל של ספק שהן יגיעו ויתגשמו. זהו מעשה גבורה של אבי האומה היהודית. זוהי דרכו בכל הניסיונות בהם התנסה מאז שעמד לבד מול נמרוד וארבעת המלכים, בניסיון "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך" ועד לקשה שבניסיונות – "עקידת יצחק" – שקיימה באהבה – למרות שהיו לו שאלות. שאלות קשות. שהרי זהו אותו יצחק שבו הבטחת ריבונו של עולם "כי ביצחק יקרא לך זרע"... ואיפה היא ההבטחה אם אני אברהם מצווה לעקוד אותו? ובכל זאת הוא אינו שואל שאלות ומקיים את ציווי הבורא באהבה.

כך גם בהבטחת העם (עם ישראל) והארץ. יכול אברהם לשאול שאלות, ואינו שואל. על כך מעידה התורה "ויחשבה לו צדקה".

תכונה אצילית זו הוריש לנו אבינו אברהם לדורי דורות. בזכות התקווה שרדנו את הגלות המרה. אנו שורדים וחיים עד עצם היום הזה. עם כל הניסיונות הקשים, והחושך המכסה את הארץ, לא איבדנו את התקווה. אנו מאמינים בני מאמינים כי כל ההבטחות לנו ולאבות הקדושים יתגשמו.


סימפטומים של גאולה

על-פי הגמרא [תלמוד, מסכת סוטה דף מט עמוד ב'], כאשר תקופת הגאולה תגיע, העולם יעבור סערות פנימיות גדולות ביותר: יהיו זעזועים כלכליים קשים מאד, יהיה מרד חברתי משמעותי, העולם כולו יחווה ייאוש רחב ומקיף. שיאו של התהליך יתבטא במלחמת עולם בעלת ממדים אדירים, מלחמת "גוג ומגוג".

על דעת כל גדולי ומאורי התורה בדורנו, דורנו הוא דור הגאולה – דור שכל הסימנים המנויים (שם) בתלמוד מתקיימים בנו.

לאחר שכל זה יקרה, יגיע המשיח לעולם ויכריז קבל עם ועדה על הגאולה השלמה. הגאון המהר"ל מפראג, משיב על השאלה: מדוע סובב הבורא שדווקא לפני בוא הגאולה יהיה חושך כה גדול? כי ככל שהחושך יהיה גדול יותר (לפני בוא הגאולה), כן תגדל עצמתו של האור. מה גם כי רק כאשר יגיע העולם לקצה השני, השלילי, יגיע מלך המשיח לתקן את העולם דווקא ממצב זה – מחושך לאור. לשינוי זה יהיה את ה"אפקט" של שינוי נצחי ללא חזרה לעולם בלתי יציב, עם טלטלות כפי שהיה.

על כן, כאשר אנו שומעים בחדשות על גלי השנאה והאנטישמיות כלפינו מאומות העולם, על המצב הכלכלי הקשה, על המוסר שהדרדר נורא לשפל חסר תקדים, על גלי הפיגועים - אל ייאוש! גמדו את הקשיים שקדמו לאותו רגע למימדים זניחים, עמדו בניסיונות החיים, גם אם נראים קשים מאוד – לקראת האור הגדול העומד להיכנס לחייכם, אחרי החושך הנורא בו הייתם שרויים! נזכור תמיד, כי העולם הוא זמני ובר חלוף, וגלגל הוא המסתובב בעולם.
נזכור נא: בן אדם, לעולם אל ייאוש. תמיד יש תקווה!