כמדי שנה מתכנסים יהודים מכל רחבי הארץ לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה ומעלים את זכר ששת המיליונים. יש שתי פנים לזיכרון השואה. האחת, השואה הייתה אירוע חד פעמי, של הנאצים, הנאצים אינם, היא מאחורינו. השנייה, השואה היא סימפטום קשה של מחלת האנטישמיות, מחלה חשוכת מרפא, לכן היא תיתכן שנית. הפן הראשון גורס שהשואה מאחורינו, ולכן גם הגבורה מאחורינו, שכן הגבורה נובעת מן הכורח להילחם ולחרף נפשו למות. הפן השני גורס כי השואה היא אירוע מתגלגל, ולכן הגבורה נחוצה תמיד שכן בלעדיה אכן נמות.
אל שתי הפנים הללו אפשר לנקז את כל הוויכוח הציבורי על דמותה של המדינה. יושבי גוש (גטו) דן הסומכים על גבולות הגטו והסכמים עם מדינות עריצות וטרור, מול יושבי ההיקף החיים את המגע היום-יומי עם האנטישמיות המוסלמית. האומרים "הלנצח תאכל חרב" ו"אין אבן קדושה שראוי למות למענה", מול האומרים שעדיף לאחוז בחרב מאשר ליפול עליה, וכי רק גבורת המעטים מגינה על הרבים מפני השואה. האומרים "רק עם אויב עושים שלום" מול הגורסים כי לאויב יש להכתיב תנאי כניעה, לפני שמדברים על שלום. האומרים "רק השלום קונה ביטחון" מול האומרים רק הביטחון יכול להביא את השלום. האומרים "טוב הסכם על מלחמה", מול האומרים טובה הארץ מאוד מאוד, ואין למסור אותה ביד זרים. ישנה זהות כמעט מוחלטת בין אנשי זיכרון השואה ומחנה ה"שלום". ישנה זהות כמעט מוחלטת בין אנשי השואה היא איתנו ולפנינו, והציונות המעשית והלוחמת.
קוראים וקוראות, השואה מעולם לא הסתיימה. היא אפילו לא החליפה את שם המניע. המניע הוא אנטישמיות. אנטישמיות מבוססת על עליונות. דויטשלנד אובר אללס, זכותה של דויטשלנד לרצוח על-פי מצוות הפיהרר. האיסלאם מעל הכל, זכותו של לוחם הג'יהאד לרצוח על-פי פתוואת הכליף, או האמיר, או השייח'. זכותו היחידה של יהודי היא למות בשקט, ולשאת את שם אלוהיו אל המוות.
יהודי האוחז בשלח בתל אביב וחברון הוא בן-מוות בדיוק כמו לוחם המחתרת היהודית בגטו ורשה. השואה היא פשוט השמדתם של הנחותים וזה מעמדו של היהודי באיסלמו-נאציזם השליט במרחב שמסביבנו. כל המנהיגות הערבית היא יצירת כפיה של התנועה הנאצית, מן הבעעת' של אסאד ועד לאחים המוסלמים, מן המצרים הצעירים של נאצר-סאדאת-מובראק ועד לפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל. האיסלאם והנאציזם חד הם, אמר חג' אמין אל חוסייני, יליד לאטאקייה, כאשר נועד עם היטלר בנובמבר 1941. ואם כל זה לא ברור, הרי שנאומיו של אחמדינג'אד מסירים כל ספק. הג'יהאד הוא מיין קמפף, אותה פילוסופיה, אותם מניעים, אותו רצח-עם.
על כן, כאשר נתכנס שוב בערב יום השואה לפני הלפידים הבוערים, ונשמע את הצפירה, נזכור, זה לא נגמר, רון ארד אומר זה לא נגמר, גלעד שליט יודע שזה לא נגמר, בלונדי צור יודע שזה לא נגמר, השואה עוד לפנינו, היא כבר כאן, ורק הגבורה והנחישות ירחיקו אותה מעלינו.
