הגבול מתחיל בדלת הדירה

תושב ישראל העובד למחייתו, בין כשכיר בין כעצמאי, משלם עשרות שנים דמי ביטוח לאומי כדי להיות מבוטח למקרה של אובדן כושר עבודה.

המבוטח בביטוח הלאומי יוצא מנקודת הנחה, כי אם כושרו לעבודה ייפגע בדרך כלשהי, דמי הביטוח ששילם כל השנים, יקימו לו קרן ממנה יוכל לפרנס את עצמו ואת בני משפחתו.

אולם בפועל אין הדברים כך. כדי להיות זכאי לתשלום ממשי מהביטוח הלאומי, אובדן הכושר חייב להיגרם רק במסגרת מקום העבודה, בדרך לעבודה, או בחזרה מהעבודה. כאן מתחיל ויכוח אינסופי עם המוסד, כפי שקרה במקרה של איליא סאבא.

סאבא הוא נכה המשותק בפלג גופו התחתון. סאבא שימש כמנכ"ל חברה העוסקת בביגוד. באחד הימים חזר סאבא מהעבודה לביתו. ביתו של סאבא מצוי בקומה השנייה של בניין מגורים בן 3 קומות. בקומת הראשונה מתגורר אחיו. בקומה השלישית מתגורר בנו.

בחניה לבניין המתינה לסאבא רעייתו. היא הגישה לבעלה שני קביים. סאבא הגיע בעזרתם עד לגרם בן 20 מדרגות. שם הושיט לאשתו את הקביים והחל עולה על המדרגות כשהוא נשען על המעקות. כשהגיע לקצה גרם המדרגות, נעמד סאבא על משטח בן שני מטרים המוביל לדלת דירתו. אשתו הושיטה לו חזרה את הקביים והוא החל לפסוע לכיוון דירתו. בצעד השני מעד ונפגע. בבית החולים אובחן שבר בירך שמאל. סאבא נותח ואושפז כשבועיים ימים.

סאבא סבל מאובדן כושר עבודה משך 105 יום. הוא ביקש כי הביטוח הלאומי יכיר בתקופה זו, שכן התאונה אירעה בדרך מהעבודה הביתה.
לא ולא, השיב המוסד לסאבא. חדר המדרגות הוא חלק מהשטח הפרטי שלך. על כן אינך זכאי לכל תשלום מאתנו.

המחלוקת הגיעה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת ונדונה בפני נשיאת בית הדין, השופטת ורד שפר. על-פי פסיקת בתי הדין לעבודה, כל תאונה המתרחשת במעונו הפרטי של אדם, אינה נחשבת לתאונת עבודה. לעומת זאת כל תאונה המתרחשת בדרך לעבודה או ממנה, ברשות הציבור, נחשבת לתאונת עבודה.

הגישה לגבי קו הגבול בין רשות הציבור לבין המעון הפרטי, עברה במהלך השנים מחלוקות, תהפוכות, וגלגולים שונים. בסופו של דבר, גברה הגישה הקובעת כי למעונו הפרטי של המבוטח נחשב רק מקום בו יש למבוטח שליטה מלאה בסיכוני הדרך.

במקרה זה, קובעת השופטת, סאבא נפל בחדר מדרגות המהווה חלק מהרכוש המשותף. אומנם סאבא הוא אחד הבעלים, במשותף עם בני משפחתו ברכוש המשותף. אבל עובדה קניינית זו לא מובאת בחשבון לצורך בחינת השאלה אם למבוטח יש שליטה מלאה במקום בו נפל. לדעת השופטת אם כן, קיומם של מגורים משותפים בבית קומות שבו מתגוררות במשותף שלש משפחות, גם אם בקומות נפרדות, מחייב כי קו הגבול של כל מעון, יעבור בדלת כל דירה.

סאבא אינו אחראי בלעדית למה שמתרחש בשטח חדר המדרגות. סיכוני הדרך אינם מוטלים דווקא לפתחו, וייתכן כי גם מאמצים שיעשה לסילוקם לא ימנעו משכן אחר לשוב ולהציבם.

השופטת דוחה גם את ניסיונו של המוסד להיתלות בעובדה שלפעמים מנקה העוזרת הפרטית של סאבא את המדרגות. אין בכך כדי ללמד על היותן של המדרגות חלק מהשטח הפרטי שלו. בבית מגורים משותף יכול שיהיה ועד בית שידאג לצרכי כל הרכוש המשותף, אך זה גם חזון נפרץ לראות בתי מגורים שלא השכילו להתאגד ולהקים ועד בית שיהיה אמון על צרכי הבית כולו. במקרים מעין אלה, פעמים רבות השכן ה"משוגע" לדבר, המבקש לחיות בסביבה נקייה, דואג לניקיונם של חלקים ברכוש המשותף, שבבירור אינם חלק מרכושו הפרטי, ולו כדי לשמור את סביבת מגוריו נקייה ומטופחת.

יכול הוא לעשות זאת בעצמו או על-ידי עוזרת בית העובדת במשכנו הפרטי. אין בכך כדי ללמד על היחס השווה שהוא מעניק למעונו, הנמצא מעבר לדלת ביתו, לבין המדרגות או האכסדרה המובילה אלי דירתו.

בסופו של דיון, הכירה השופטת בתאונה שעבר סאבא כתאונה בדרך מהעבודה לביתו וזיכתה אותו בהכרה כנפגע עבודה.