טיפה של אֹשר טופפה על גג פגודה

"טיפה של אשר טופפה על גג פגודה"
(שירי מסע לסין)
מאת: פנינה פרנקל
(הוצאת אסטרולוג בע"מ 2007)

" כֻּלָּם מִתְגַּעְגְּעִים לְהַתחלוֹת
ואֵלֶּה מִתְעַיְּפוֹת לְתוֹךְ הַזְּמַן בְּחֹסֶר שִׁמּוּשׁ."



הזמן משחק תפקיד חשוב בספרה של פנינה פרנקל. ככל שנעמיק להתבונן בחיבור של המציאות הקיומית (שבהווה) מול פני המציאות השאולה (מהעבר) ואין זה משנה אם מדובר בסין (הרחוקה) והמסתורית – או במדינה (קרובה) וגלויה. נחוש מיידית בקשר הסמוי והגלוי ביו הקצוות ואת ההשלכה הישירה עלינו כבני אנוש. "הזמן" – גם אם ינסה (באמצעי אלים) להערים על האדם ולטשטש עקבות קיומו, לא בנקל יעלה הדבר בידו, מסתבר. תמיד יתהלכו סיפורים פולקלוריסטיים העוברים מדור לדור וישאירו סימנים על הימצאותם במקום.

החינוך, התרבות והפולקלור מהלכים יד ביד בספר שירים דמויי ההייקו של פנינה פרנקל, הגונזים בישותם אוצר רגשות הבאות לביטוי בתהיות ובאהבה, בטבע ובנוף, בזעם ובשכול, בדיכוי, בערגה, במחאה ובהרבה מאד מסכות הפנויות לכל עת. הדברים הללו מובילים את הקורא אל השאלות הקיומיות הבאות: האם 'התחלה' יפה – יכולה להוביל גם לסיום יפה?! האם ניתן לשנות דברים ולעשותם אחרת מאשר אליה נועדו?! למי מאתנו יש מפתח היכול לחולל שינויים לשנות מציאות - לו נולד מחדש?

המשפט שרשמה פנינה (בע' 5) ..." כֻּלָּם מִתְגַּעְגְּעִים לְהַתחלוֹת", הוא איננו משפט בנאלי. הוא משפט נכון ואמין! לכל התחלה – יש משהו שובה לב שהתחולל כמאליו בזמן מן הזמנים כמעט בדרך נס. ואולם, אותו משפט שהיה נכון ואמין בשעתו, נמצא כי היה במעמד זמני כמעט רגעי. ו'הזמן' גרם לרגע הקסם להעלם עד שאותו אלמנט הפך לחסר ערך וחסר רגש. והאדם?! מסתבר שגם אם רגשותיו שחקו תפקיד חשוב בנעוריו, הנה בבלותו, נמצא חסר תועלת. (ר' המשך השיר)
..." רַק הַסְּלָעִים הָאֲפֹרִים שֶׁבְּגַן הַקַּיִץ /מַצִּיגִים לְרַאֲוָה אֶת קִמְטֵי פָּנַי " מכאן ואילך התרגום למילותיה של פרנקל חופשיות: כיוון שהפנים נלכדו בנקיק, מאליו שהן מועדים להתפוררות קלאסית מטפורית שבמושג 'השלמה'.

האם אנחנו, אכן כל כך בפשטות מניחים לעצמנו להילכד במלכודת ההרסנית ששמה 'השלמה'?! האם ההשלכה של ה'השלמה' היא במודע שלנו או בתת-המודע?! ומהן המהלכים שהובילו אותנו עד למצב האבסורדי הזה?! מה הניסיון שצברנו בדרך, ההיו דרכים חילופיות? האם היו אילוצים? האם נתנה בחירה. מהן החלטות שנטלנו?! מהן התפקידים ששיחקנו?! מי הם שהובילו אותנו למצב העגום והאפור?! כל השאלות הללו ורבות אחרות נשאלות לאורך היצירות המתומצתות המכילות מחשבות המוּבלוֹת מהמולדת הקשה שלנו, לִמחוֹזוֹת רחוקים ונידחים. ממש באקראי מצאנו עצמנו שואלים שאלות פילוסופיות כאלה, דווקא בארצות זרות לנו ולא פה במקום מגורינו. כאן קשה מאד לשאול שאלות. כולם כאן מאוד עסוקים בתקשורת ובעיתונות העמוסה לעייפה בידיעות חמות שאנחנו מספקים לעולם החופשי, מפני שישראל היא ראי העולם הדמוקרטי.

הנה נדמה לנו ב'מחשבה' ר' ציטוט: (ע' 3) ..." הַזְּמַן מְקַלֵּף אֶת הַסּוֹדוֹת./ מְרוֹקֵן חֲדָרִים שֶׁהָמוּ מְאָדָּם/מַקְפִיא תְּנוּעַת עֵצִים / וְהוֹפְכָם לְפִסְלֵי אֶבֶן"... כל זאת, שם, רחוק בסין. מסתבר שכאן בירושלים, אין הדברים נראים שונים מבאותה ארץ רחוקה ואחרת.

וכך כותב הסופר אהרון אפלפלד בספרו: "עוד היום גדול" (ע' 94 )..."באמריקה, לא הרחק מבוסטון, הקימו מעין מוזיאון חי בעיירה שבה נשתמרו הבתים של המהגרים הראשונים. בבתים אלה ישבו אנשים ונשים בלבוש אותה תקופה, סיפרו בלשון אותה עת על חייהם ועל חוויותיהם וענו על שאלות מבקרים. מאמץ רב הושקע בשיקום הבתים ובאימון השחקנים לתפקידם. אלפי מבקרים היו נוהרים לשם. (בהמשך המשפט מתייחס אפלפלד – לחרדים מ'מאה שערים' שבירושלים): ..."לנו, יש מוזיאון חי בלב לבה של ירושלים, אך מי הולך לשם"...

בשיר (ע' 9) כותבת פנינה פרנקל: ..." הַצִּפֳּרִים הַמְּקוֹנְנוֹת בַּתּוֹךְ הַחוֹמָה/ לֹא לָמְדוּ לְלַטֵּף"...//..."לוּ רַק נָתְנוּ לָגַעַת בַּמִּרְוָח הֶחָלָק/שֶׁבֵּין הָעֵינַיִם הַפּוֹנוֹת לְכָל צַד,/לְהָסִיר אֶת הַהַסְוָאוֹת /מִמִּצְבּוֹרֵי הַבְּדִידוּת שֶׁנִּדְחֲסוּ בָּהֶן,/בְּמִקְבָּצִים נְטוּלֵי חֶמְלָה"...ועל שורות אלה, יש לאהרון אפלפלד גם מה לומר ראה ציטוט (ע' 76): ..."אין אדם יכול להימלט מעצמו, מילדותו, מהוריו ומגורל חייו שעצבו אותו"...

להערכתי, הרגשות אשר הצטברו והשתרשו אצל הכותבת שנים רבות בהקשר לשואת יהודי אירופה העלו את השיר הזה מבור תחתיות. היא מתארת את בני האדם שחזרו מאותו הגהנום בדימוי של ציפורים המקננות בתוך הקן והן טרם למדו איך 'לְלַטֵּף', להרעיף אהבה על גוזליהן. נראה כי שארית הפליטה ששרדה את התופת נותרה לצמיתות עם כוויות טראומתיות שעיקרן בחסימה הרגשית.

שיר נוסף שעניינו ב'זמן' אך עיקרו דן ביכולת ההישרדות של 'המין החלש' (בעיני מצטיירת דמותה של האֵם היהודית בשואה) (ע' 10): ..."בְּגִילָהּ הִיא מְגַנָּה/ עַל עַצְמָהּ בִּלְבַד/ חוֹסֶמֶת כָּאֲבָה בִּמְרוֹמֵי הָהָר/וְשׁוֹאֶבֶת שְׁאֵרִית כּוֹחָהּ/ מִמַּעֲמַקֵּי תְּהוֹם."
זיקת המשוררת אל כור מחצבתה כפי שהבאתי לעיל, נקרא גם בשיר: (ע' 13) "בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל שַׁנְחַאי"..."מַר וּוֹנְג שׁוֹמֵר עַל הַבַּיִת שָׁנִים רַבּוֹת/ וְהַבַּיִת שׁוֹמֵר עַל חִיּוּכוֹ הַטּוֹב"...// "מִּלִּים שֶׁל אִמִּי זוֹרְמוֹת מִקּולוֹ/ וּמְשַׁכְנְעוֹת אוֹתִי שֶׁאֲנִי קַיֶּמֶת / בְּתוֹךְ נִגּוּן שֶׁהֻסְתַּר."

במקרה של המשוררת פנינה פרנקל, הלכי הנפש באו לביטוי דווקא במקום הכי לא צפוי כמו במסעה לסין הרחוקה. יחד עם כך היצירות עצמן עומדות כבעלות זהויות עצמאיות משלהן ומתאימות עצמן לזמן ולמקום בו הן יונחו.

מה שהביא אותי לטלטלה זאת בהתרשמותי משירי המסע הללו הנו הציטטה משיר שפגשתי בספרה (ע' 42) ..." בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם בְּתַצְפִּית וִיקְטוֹרְיָה/ רָאִינוּ רַק עַרְפִלִּים אֲפֹרִים./ "שָׁם, שָׁם" הִכְרִיז הַמַּדְרִיךְ "שׁוֹכֶנֶת עִיר עִם אֲנָשִׁים חָפְשִׁיִּים / הֵנָּה הֵם דּוֹרְסִים וְנִדְרָסִים בְּהֶתֵּר. /"אֲבָל, אוּלַי כְּבָר רְאִיתֶם כָּאֵלֶּה", אָמַר/ והִפְנָה רֹאשׁוֹ לְכִוּוּן אַחֵר."
בעיני זהו משפט נחרץ ציני להחריד. אבל אם מחפשים אחר עובדות... אכן נמצא אותם בלא כחל וסרק. במשפט זה נמצאים: הממשל המנהיגות המשטר, החוקים, האמונה, הדת, האידאות האידיאולוגיות הכל בכל מכל. ובתֹם משפט כזה נצא לחפש היכן טעינו.. ונתחיל בסוג מסע שונה, בחיפוש אחר 'הזהות האישית האובדת'. מאמץ קטן בלבד נדרש ממני, ואיתרתי אותה (לא הרחק מהמקום) עוד בתחילת המסע (ע' 11) ...
יַעַר גּוֹרְדֵי שְׁחָקִים חוֹרֵת בְּסִינִית אֶת הַשָּׁמַיִם./ בְּכִכַּר-הָעָם שֶׁהֻרְחֲבָה כֻּלָּם סוֹגְדִים / לַקּוֹסֵם מֵאֶרֶץ עוּץ...// פּוֹעֲלִים מִקָּשׁ מְדַלְּגִים עַל פִּגּוּמים מִבַּמְבּוּק./וְאַנְשֵׁי-פַּח מְשׁוֹטְטִים בַּהֲמוֹנֵיהֶם /הָלוֹךְ וַחֲזֹר עַל פְּנֵי הַמְדַרְכּוֹת// כֻּלָּם מַמְתִּינִים לְדוֹרוֹתִי אֲדֻמַּת הַנַּעֲלַיִם/ שֶׁתַּגִּיעַ מִקֶּנְזַס וְתַחְזִיר אוֹתָנוּ אוֹתָנוּ / מִתּוֹךְ חֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת /הַבַּיְתָה"... מדוע זה, כבר בתחילת המסע מאבד התייר את הסבלנות?! אני מצאתי לכך סיבה פשוטה, תמונת 'הכאן והעכשיו' לא ממש מסעירות את הדמיון והנפש יש לו תרמיל משלו שהשאיר בבית.

התייר זקוק לריגושים של 'טבע ונוף'. ודווקא בתחום הזה מצאתי שונות בנקודת תיאור וחשיבה ששבו את ליבי. ולכך הדוגמא הראשונה (ע' 22): ..."הַתְּעָלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל סוּ ז'וּאוֹ,/ גְּשָׁרִים מְעֻגָּלִים מִשְׁתַּקְּפִים בְּאוֹר/ שַׁלְוָה עוֹטֶפֶת מַיִם/ וְשׁוֹלַחַת עָלַי לוֹטוּס/ עָלַי לוֹטוּס/ לִישֹׁן" דוגמא נוספת (ע' 23): ..." סְפִינָה מַחְלִיקָה עַל המַיִם/ רוּחַ מְדַפְדֶּפֶת בֵּין הָרִים/ שנִּגְזְרוּ מִנְּיַר מֶשִׁי דַּק. / עֲנָנִים מְלַטְּפִים רָקִיעַ / בְּחִבּוּק שָׁקוּף וְרַךְ." מראות הנוף הללו, שובות בקסם את עין המתבונן ועל-כן, ממהרים התיירים לבלוע הכל כמו שממהרים הם לאכול מהר את הסעודה - כדי לא לאחר: לפגישה, לעבודה, לאוטובוס, לקונצרט למסיבה וכו'. המהירות של חיי היומיום , 'הכאן והעכשיו' נוטלות את קסם היופי בלא להותיר חותם. וזה גם בא לביטוי מוחשי בשיר (ע' 30): ..."צָרִיךְ לִרְשֹׁם מַהֵר אֶת הַנָּהָר הַזֶּה -/ צִּפּוֹרִים. דַּיָּגִים. שִׂיחַי בַּמְבּוּק./ עֶדְרִי תְּאוֹ מְחַיְּכִים אֶל עָנָן/ והָרִים שְׁקוּפִים סָּבִיב. /רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהָעֵינַיִם נִנְעָצוֹת בָּאַסְפַלְט/ ומִסְתַּפְּקוֹת בְּתַחְלִיף."

התחבבו עלי במיוחד יצירות שנותרות עם הקורא לאורך זמן (הרבה אחרי סיום קריאת הספר) מפני שיש בהן חשיבה חיובית בעוצמתן הבלתי תלויה בדבר, שעיקרן מסתמנות בנתינה. הנה כאן השיר כולו (ע' 33)..." סָבְתָא נוֹשֵׂאת עַל גַּבָּהּ נֶכֶד./ לֹא עֲגָלָה, לֹא מִנְשַׁא / רַק גּוּף אֶל גּוּף/ יָדַיִם שְׁלוּבוֹת מֵאָחוֹר/ מִתְעַגְּלוֹת בְּמִדּוֹת הַיַּשְׁבָן/ נוֹשְׁמוֹת חֹם וקצב/ מִתְּנוּעַת הָהָר." שיר שלם נוסף דן על ה'ריחוף' - ההינתקות מהקרקע ממציאות אחת, וההגעה למציאות אחרת. אותה אי-היציבות מובילה את האדם לחייךְ ולחפש אחר הקירבה (ע' 34): ..." אֲנָשִׁים יוֹרְדִים מוּלִי בְּרַכֶּבֶל/ מְנוֹפְפִים לְשָׁלוֹם וּמְחַיְּכִים אֵלַי קֵרְבָה./ צָרִיךְ רַק לְנַתֵּק רַגְלַיִם./ לְרַחֵף בָּאֲוִיר./ לִשְׁמֹר עַל מֶרְחָק מְסֻיָּם./ וְהֶחָלָל מִתְמַלֵּא מֵאֵלָיו בְּאַהֲבָה." שירים אלה מן הראוי ללמדם בבתי-ספר שישמשו חלק מתהליך הקשר עם הזולת והיווצרותו מחדש של 'היחד' - בעולם משתנה ומנֻכר".

החוט המקשר את היצירות הללו אל שלם אחד של הספר הוא השיר "הדייג" (ע' 24): ..."הַדַּיָּג מִצִּיּוּר שֶׁקָּנִיתִי בַּשּׁוּק/ הִצִּיב הַר עָגול מוּל עָנָן. /מִלֵּא נָהָר בְּמַּיִם./ הוֹשִׁיט סִירָתוֹ בַּזֶּרֶם/ הפנה חַכָּתוֹ בַּזָּוִית נכונה /וְאֶת עַצְמוֹ שָׁכַח/ בַּחוּץ." 'השלם' הזה שאנו מחפשים כל הימים ותועים למענו בדרכים - הוא אינו אחר מאשר ה"אני" שלנו.

הנה נופלת בידינו הזדמנות פז ומוצאים כמעט בשלמות את אותו חסר... ואז, הפלא ופלא הוא נשמט מידינו בלא משים... ואנו מתחילים את כל ההליך מחדש, כדי להימצא בתוך התמונה ולא מחוצה לה.

לזכותה של פנינה פרנקל יאמר כי היטב בחרה יצירותיה לשזור בקובץ ייחודי זה, שכן הוא אכן טלטל אותי כקוראת שירה להקשיב לתבונה ולרגש הגלומים בין דפיו.