קודם כל בואו נהיה כנים עם עצמנו, אין מדובר בצו איסור פרסום, אלא לכל היותר בצו עיכוב פרסום, צו שנועד לתת לחוקרים קצת שקט עד אשר עיתון זר כלשהו יתחיל לפרסם מידע מתוך החקירה. ידעו זאת מראש אלה שביקשו את הצו, אלה שהצו הגן עליהם, אלה שהצו הרע עימהם וגם השופטים שנתנו את הצו.
דומה הדבר לחסם עורקים, אשר שמים לאדם שנפגע, To stop or prevent the bleeding, כולם יודעים שהחסם הוא זמני, כולם יודעים שיוסר, כל אשר נדרש הוא פסק זמן, מניעת דימום עד התערבות כירורגית אשר בד-בבד עם שחרור מודרג של החסם, תזרים את הדם באופן סדיר.
נכון, הצורך בצו כזה מעיד על חולשות המערכת, מערכת אכיפת החוק יודעת כי אינה יכולה למנוע דליפת מידע מתוך תאי החקירה, אין לה גם כל יכולת לאכוף שתיקה על הנחקרים. גם אם יש אמצעים חוקיים נגד הנחקרים, הרי שבד"כ החשדות נשוא החקירה הרבה יותר חמורים, ולכן קיימת מוטיבציה (שלילית ופסולה) לפרסם בכל מקרה, מה גם שעיתונאים אסורים בד"כ בחשיפת מקורות, כך שבפועל אין כל דרך ממשית למנוע הגעת המידע לידי אלה שיש להם הכוח לפרסמו, ויכולת האכיפה הממשית היא רק נגד אמצעי התקשורת - באשר נגדם ניתן להפעיל סנקציות ממשיות על הפרת צו כזה.
ואמצעי תקשורת יש בארץ אך יש גם בעולם, רמת המחויבות של אמצעי התקשורת בעולם לצווים כאלה, פחותה מרמת המחויבות של התקשורת המקומית, וידעו ודאי גורמי אכיפת החוק והשופטים כי יחלפו מספר ימים והחומה תיפרץ, ואז באמצעות האינטרנט, ייווצר סדק גם בחומה הישראלית, אשר יחייב, הקלות בצו, וכך אכן קרה.
במוצאי יום העצמאות, לאחר שהניו-יורק פוסט ומירור הלונדוני, פרסמו פרטי מידע מהחקירה, יישרו איתם היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ובית המשפט קו, כאשר הם מותירים בעינו את הצו בכל הנושאים שלא פורסמו עדיין מהחקירה, אך תוך שחרור לחץ אדיר, כאילו, ורק כאילו בוטל הצו כליל.
ואת מי מקדם צו איסור הפרסום? צו איסור הפרסום, במקרה של איש ציבור, מקל בכמה היבטים על הנחקר, לא ראינו הפעם צבא של עיתונאים הדוחפים מיקרופונים לנחקרים, בדרכם או ביציאתם מהחקירה, כמו שראינו למשל בחקירות של ביבי בעניין המתנות שלכאורה נלקחו על ידו שלא כדין מבית ראש הממשלה, ותמונות אלה הזיקו מאד לביבי ולבני משפחתו, והפכו בפועל למה שנצרב בזיכרון הציבורי כהרשעה בדין (כאשר למיטב זכרוני אף פעם לא הוגש אפילו כתב אישום).
אך במקרה שלנו, במקרה של אהוד אולמרט, תפקידו של הצו חשוב שבעתיים, הוא מגן על הציבור ועל העדים מפני עצמתו התקשורתית, הפוליטית והכלכלית חסרת התקדים של ראש הממשלה.
סתם אדם הנחקר, אינו מעניין כל כך את הציבור מחד, ואין לו משאבים וכוח לפנות לציבור מאידך, וכך נוצר איזה שהוא איזון בין המוטיבציה לפרסום דברים מתוך החקירה, לבין המוטיבציה / יכולת של הנחקר לפרסם דברים אשר יחבלו בחקירה.
אך במקרה של אהוד אולמרט, עם עצמתו הבלתי מוגבלת, הציניות והחוצפה בהם הוא משתמש ומנצל משאבי לאום על-מנת לשמור על ישבנו, מחייבים את מערכת החוק לטפל בו באופן אשר ינטרל, ולו לזמנים קצרים, ככל שמתאפשר, את עוצמתו זו.
ביום שישי שעבר כאשר צו איסור הפרסום היה בתוקף מלא, מסרה לשכת ראש הממשלה פרטים על החקירה, הפרטים פורסמו במלואם באתרי אינטרנט זרים, וכמו כן פורסמו פעם אחת על-ידי הערוץ הראשון, בידי גורמים הנחשבים מאד מקורבים לראש הממשלה (איילה חסון) - לטענתה של לשכת ראש הממשלה מאוחר יותר, הלשכה לא ידעה על צו איסור הפרסום, תירוץ שאפילו ילד בגנון לא היה משתמש בו עקב ההפרה לכאורה של צו איסור הפרסום יום קודם לכן, על-ידי ידיעות אחרונות, וההד הציבורי הענק שקיבלה הפרה זו.
הם לא יודעים שיש צו איסור פרסום, כפי שאולמרט לא יודע מה קרה לכסף (הוא הרי מסר אותו לאורי מסר), מזל שאולמרט ידע מה לעשות כאשר חטפו לנו 3 חיילים, ושלח את צה"ל ללבנון לא ערוך, לא מוכן, וחשף 1/3 מהמדינה למתקפת טילים לאורך שבועות.
ומה קרה מיד (כשעה או שעתיים) לאחר שבית המשפט אישר הקלות בצו? מסיבת עיתונאים - ראש הממשלה צדיק א' של ל"ו הצדיקים, זורק את התיק על אורי מסר.
תארו לעצמכם מה היה קורה לו יכול היה לפתוח מיקרופון ביום הראשון או השני של החקירה.
פרקליט המדינה מוסיף ואומר בבית המשפט כי לעדות אחד השוטרים, העד המרכזי חושש מאולמרט (וכדאי לעיין במאמרו המלומד של עורך דין דר בנושא זה ב Nfc,
[קישור], כל מילה בסלע, כולל השורות האחרונות, רק שאני הייתי מחליף את המילים "לא נאה" שם ל"טיפשי"). מה היה קורה לולא צו איסור הפרסום? האם ניתן היה אז לחקור לסירוגין את העד המרכזי? האם ניתן היה לבדוק אתו שתי וערב נושאים אשר אמר אולמרט בחקירתו?
ובל נשכח, הצו עוד בתוקף, שוחררו אומנם פרטים מהחקירה, אך ראש הממשלה, הבקיא ודאי בפרטי החקירות לפחות כמו חוקרי המשטרה מנוע כעת מלזרות חול בעיני הציבור בנושאים אלה, ואפילו יימסרו לו העדויות לקראת החקירה הנגדית, הרי שהמידע ייחשף אך ורק בחקירות הראשיות והנגדיות בבית המשפט או ככל אשר מישהו עלום שם יחפוץ לאחר מסירת החומר לראש הממשלה ופרקליטיו, להדליף ממנו לעיתונות זרה, ולהבקיע עוד בקעים בצו איסור הפרסום.
צו איסור הפרסום, הוא כאמור בפועל צו עיכוב פרסום, האינטרס של החקירה הוא למנוע מהנחקר הראשי להשתמש בחומרי החקירה ובעוצמתו הרבה על-מנת לסכלה, ולכן על כולנו להוריד במידת מה את כמיהתנו למידע, ולאפשר לחוקרים שקט תעשייתי מירבי, מפני עצמם ובעיקר מפני הנחקר הראשי, על-מנת שהחקירה תניב את הפירות הנכונים, רשע - יורשע, זכאי - יזוכה - רק בלי טריקים ובלי שטיקים, כמיטב כישרונותיו ה"ברוכים" של ראש ממשלתנו.
