את מי תרגיע הרגיעה?

השבוע הזכיר לנו נשיא ארה"ב לקח חשוב מאוד כשאמר: "יש הסבורים שעלינו לשאת ולתת עם הטרוריסטים ועם הקיצוניים כאילו קיים איזה טיעון מתוחכם אשר ישכנע אותם שהם פשוט פעלו באופן שגוי. אנו שמענו את האשליה האווילית הזאת כבר בעבר. כאשר הטנקים הנאציים חצו את הגבול לתוך פולין ב-1939, הצהיר סנאטור אמריקני: אלוהים, אילו רק יכולתי לדבר עם היטלר, כל זה אולי היה נמנע. עלינו מוטלת אחריות לכנות את הדברים בשמם, לומר כי מדובר בנחמה כוזבת של פייסנות והבלגה - דבר אשר ההיסטוריה הוכיחה אותו כשגוי מיסודו".

אכן, מילים כדרבנות. אסור לשאת ולתת עם טרוריסטים ואסור לתת להם לגיטימציה. או במילותיו של הנשיא עצמו "...ואין לאלץ שום אומה לשאת ולתת עם רוצחים הנחושים בכוונתם להשמידה". עד כאן דברים שאמר נשיא ארה"ב ג. וו. בוש. לא אני אמרתי. אני כבר רגיל שאיש אינו פועל לפי עצותיי, אבל בוש?!

עוד לא נדם הד קולו בכנסת, וכבר אצו רצו ציפי והאהודים, והמתווכים המצריים כאילו הם לא האזינו כאשר בוש בעצמו עדכן אותנו "שבמסמך של הקמת ארגון ה"חמאס" מדובר על חיסול ישראל". ועל מה הולכים לדבר? על רגיעה. אכן מילה עתירת רגיעון. כדי לבלבל אותנו עוד יותר מספרים לנו שבעסקה כוללים את גלעד שליט. אז אל תתבלבלו, לא מדובר בשחרור גלעד שליט. מדובר רק בהתקדמות במשא-ומתן לשחרורו, כמס שפתיים, או השלמת המשא-ומתן לגביו בלי קשר ובתנאים משפילים שיעניקו עוד הישג לחמאס.

הרגיעה נראית אולי לאחדים כתחילת פתרון, אולם בפועל היא המודל לכל הבעיה. הרעיון של הרגיעה שחוזר על עצמו בגרסאות שונות במהלך השנים מאז הסכם אוסלו (עיין ערך הודנא), אינו רעיון חדש. הוא יושם כבר במקומות ובנסיבות אחרים. הוא יושם במזרח אירופה במאות שעברו. אז ניתן היה לקרוא לו – הרגיעה של הפריץ. תמורת שלמונים ושירותים מסוגים שונים היה הפריץ מבטיח ליהודים רגיעה מפוגרומים. כמובן, שמפעם לפעם כשהקוזאקים היו משתכרים או באירועים מיוחדים, היה פורץ איזה פוגרום בלתי נמנע. מה שלא היה פותר את היהודים מלמלא את המכסה לפריץ, מחשש שהפוגרומים יחריפו. הפריץ היה עשוי באותה הזדמנות להוסיף עוד דרישות ולהכביד את הנטל.

זה המודל שהפלשתינים מושכים אותנו לתוכו. תמורת הפסקת כל הפעילות הצבאית שלנו, הסרת סגרים ומחסומים, שחרור אסורים, ועוד תנאים כמו הפסקת ההפרעות שלנו להברחות הנשק, הכספים והמחבלים שסיימו אימונים באירן, יבטיח החמאס להפסיק את הפוגרומים, כלומר את הקסאמים. כמובן, שמפעם לפעם כתוצאה מ"יוזמות פרטיות" או "אובדן שליטה", בכל זאת ייפלטו כמה קסאמים, או יירו באיזה חקלאי שהתקרב לגדר. מה שלא יפטור אותנו מלמלא בנאמנות את כל התנאים שהחמאס דורשים מאיתנו, כדי ש"הרגיעה" תימשך. באותה הזדמנות אף עלולות לצוץ דרישות חדשות שנידרש למלא כדי לתחזק את ה"רגיעה".

יש הבדל אחד חשוב בין אז להיום. בניגוד לעבר במזרח אירופה, שאז לא הייתה ליהודים ברירה, הפעם יש לנו ברירה. אסור לנו לשתף פעולה עם מודל כזה של רגיעה. עלינו להבהיר כי בכל מקום שבו הפלשתינים לא ילחמו בטרור, אנו נמשיך לעשות זאת. כל זמן שהארגונים הקיצוניים לא יתפרקו מנשקם, ויחדלו מההתחמשות והאימונים האירניים, הרגיעה תשרת רק אותם. היא תאפשר להם לייבא גראדים בעלי טווח גדול יותר, ותוליך אותנו בדרך החלקלקה שתוביל לנפילת חלקים נוספים של הרשות לידיהם, ובהמשך אזורי אוכלוסיה ערבית אחרים. המסר שלנו צריך להיות ברור. אנחנו לא נותנים לגיטימציה לחמאס על-ידי משא-ומתן עימו, ובוודאי שאסור לתת לו הישגים שיחזקו אותו. עלינו להיות נחושים במאבק נגד האיומים על קיומנו.

אסור לנו להשלות את עצמנו בשל כמה שבועות של שקט יחסי, ואסור לנו ליפול למלכודת של מודל הפריץ עם ה"רגיעה" הזו. התהליך הזה הוא אב-טיפוס לגישה הקלוקלת של כל התהליכים המדיניים שמנסים להוביל אותנו אליהם - הפלשתינים ממשיכים להשיג הישגים מדיניים ותעמולתיים ואנחנו לא מקבלים בתמורה אפילו גרם אחד של שקט, ביטחון או שלום בר קיימא.