הסופר הרוסי סולז'ניצין מתאר באחד מספריו, באיזה עיוורון הלכו האנשים לקראת מלחמת העולם הראשונה, האירוע המפלצתי שהפך את כל העולם על פניו לדורי דורות. סולז'ניצין בדק מה כתבו העיתונים ערב הקטסטרופה. באיזה שטויות, באלו עניינים טריוויאליים עסקו ורק את ההר האדיר שעמד לקבור אותם תחתיו - לא ראו.
מאז, האנשים לא השתנו. שימו לב, למשל, למה שקורה בלבנון. אומנם מדווחים על זה בתקשורת, אבל את המשמעות - מחמיצים. החיזבאללה השתלט על הלבנון, הכניע תחתיו את הממשלה הקיימת, ובעוד זה קורה יושבת לה שרת חוצנו, הגברת ציפורה לבני, בשלוות נפש ואיש אינו מזכיר לה איך פרשה נוצות כטווס נוכח ההישג הדיפלומטי האדיר שלה במועצת הביטחון, אותה ההחלטה 1701 המפורסמת, שתמורתה הפסקנו את הלחימה, וויתרנו על שחרור השבויים (שהיו העילה למלחמה), הסכמנו להשאיר בידי החיזבאללה את הטילים ואת הביצורים ונסוגונו מקופלי זנב חזרה לארץ. ומה הוצג כהישג הגדול בהחלטה 1701? חיזבאללה נקרא להתפרק מנשקו וצבא בינלאומי, "יוניפיל המחודש", הובא לאזור למנוע את חימושו מחדש. כשיא השיאים של הצלחתה הציגה לבני את הבאת הצבא הלבנוני אל דרום הלבנון.
והנה, יוניפיל הכזיב כמצופה והיכן היה צבא לבנון כאשר נסראללה עשה "פו!" - וממשלת סניורה נמוגה? אין בישראל אפילו כלי תקשורת אחד שיציג לשרת החוץ ולראש הממשלה את השאלה הזאת ועמה את הדרישה להודות, לפחות בדיעבד, בעומק כישלונם במלחמת לבנון השנייה.
סניורה וג'ומבלאט המסכנים - על סמך מה העזו לחלום על לבנון עצמאית ולדרוש את העמדתם לדין של רוצחי חרירי, שהם ראשי המשטר הסורי? הם סמכו על אמריקה. גם אצלנו לא פסה עדיין האמונה התמימה בקנה הרצוץ האמריקני. והנה, עינינו הרואות שגם אמריקה נמוגה מפני ה"פו!" של נסראללה והשאירה את בעלי בריתה בלבנון לאנחות.
כמה הגבלות הטילה קונדוליזה על צה"ל צבאית ועל ממשלתנו מדינית, כדי שלא לפגוע בתשתיות הלבנוניות, לא להחליש את הדמוקרטיה ואת העצמאות הלבנונית החדשה, אף אלה חזונות של בוש! מה ניתן להקיש מן המפולת של החזון הזה על חזון אחר של בוש: המדינה הפלשתינית, שעל מזבחה מוכנה ממשלת אולמרט להביא את המדינה אל סף מלחמת אזרחים? מישהו מסיק מסקנות, גוזר גזירה שווה?
בחזרה ללבנון: השתלטות החיזבאללה על המדינה מפשיטה את ישראל עירום ועריה מכל הישגי המלחמה המדומים, פרי דמיונם הפורה של הספינולוגים מחצרו של אולמרט. הסיכום הזה של מלחמת הלבנון הכושלת הוא הוא ועדת וינוגרד השלישית והוא לבדו די היה בו בכל מדינה נורמלית כדי להעיף את אולמרט מן השלטון.
עדיין, לפי שיטת סולז'ניצין, חיפשתי מה עוד החמצנו מן האירועים החשובים באמת ומצאתי את פרשת רציחתם של ג'ימי קדושים מקיבוץ כפר עזה ושל שולי כץ מקיבוץ גבר-עם, ה' ייקום דמם, שנפלו ומתו לפתע פתאום בתוך יישובים שלווים, טרף לפצצת מרגמה ולטיל קסאם. המוות הזה הוא בעל משמעות כ"כ דווקא משום שעבר בדעת הקהל "ליד האוזן", לא השאיר כל רושם בתודעה הציבורית, ותופעה זו אופיינית למשטר של קדימה - מפלגת המתירנות, ההתרוקנות מכל ערכים והבגידה בכל האידיאלים, עם מחויבות ונאמנות לטובת ל"כיף לחיות" בלבד.
פעם, לא לפני הרבה זמן, עוד נמצאו דברים שהיו בחזקת "לא ייתכן "ו-"לא יעלה על הדעת". למשל, הפקרת ההגנה על החיים והרכוש, למשל ויתור על כבוד לאומי וקודשי האומה. לא עוד. אולמרט נשאל בראיון לשבועון האמריקני "ניוזוויק": "האם ישראל הגיעה לנקודה שבה ההתקפות הבלתי פוסקות על ערי הדרום וההברחות ממצרים מחייבות פעולה נגדית?" וענה: "אני לא אוהב את ההגדרה 'אין ברירה'... תמיד יש ברירה!" כלומר, אין עקרונות ואין קווים אדומים, תמיד יש ברירה להיכנע!
איך עושים כיף
אז איך "עושים כיף" במדינה שנופלים עליה יום יום קסאמים ופצמ"רים וקיבוץ כמו כפר עזה חי עדיין ללא כל מיגון ומערכת אתראה, את השדות מעבדים תחת אש צלפים כי הצבא בהוראת אולמרט משותק, ואפילו את ההלווייה של ג'ימי קדושים אי אפשר היה לערוך ללא הגנה של מסוקים ממעל, למנוע הרג המוני? עושים מה שעושה כל דיקטטורה השולטת בתקשורת: משתיקים, מחליקים, מדווחים ביובש ובצמצום, מטשטשים ומקטינים את המשמעות.
מסביב לחקירה החדשה נגד אולמרט תמהים הפרשנים, כיצד ראש ממשלה הטרוד בחמש חקירות פליליות יכול למצוא פנאי וקור רוח לעסוק גם בענייני המדינה הבוערים? תנוח דעתם, הוא יכול ועוד איך, כי מי אומר שחייבים "לעסוק בענייני המדינה"? הרי "תמיד יש ברירה" - לא לעסוק! בגליל, למשל, מול התעצמותו והשתלטותו של החיזבאללה עדיין לא קוימו ההבטחות להכין חדרי ביטחון ומקלטים ולתקן את נזקי המלחמה הקודמת. מן הצפון כמו מן הדרום מדווחים שלא נעשה כלום, הם מדברים אל הקיר!
כמאמרו של גרוסמן, ממשלת אולמרט חלולה. חלולה מול העוני, חלולה נוכח ההזנחה הפושעת בחינוך ובהשכלה המאיימת להבריח מכאן את מיטב המדענים, חלולה במשבר המים שלא היה חריף ממנו מעולם, חלולה נוכח שוד הקרקעות, הפלישות והגניבות, הריסת הגדרות והרעלת הפרות שאילצו חקלאים להתארגן למהדורה חדשה של "השומר", כאלו חזרנו לתקופת הטורקים.
חמדה צפרוני מכפר עזה, בראיון רדיו, אמרה שהיא מרגישה "כאילו זו שנת 1948. שוב הקיבוץ מותקף, ואנחנו מוקפים אויבים מכל הצדדים." בתום דבריה השמיע תקליטן שמאלני את אביב גפן שר את שיר ה-"דיכי" האולטימטיבי: "האימה, המלחמה, שנאת אחים גוברת... אלימות, השפלה, איבה, שירים של מלחמה - עורי עור, עורי עור, מולדת אהובה, כי אנחנו עייפים מאוד"...
מה רצה מאיתנו "קול ישראל" כשהשמיע את שיר הדיכאון הזה כהמשך ישיר לקינתה של האישה מכפר עזה? שניתן לערבים "את האדמה הכבושה" כדי שיפסיקו לרצוח את ה-"ג'ימי קדושים" הבא? אבל הרי כפר עזה כבר פינתה להם את כל רצועת עזה עד הסנטימטר האחרון, ובקיבוץ של חמדה צפרוני דווקא שמחו לאידם של עשרות אלפי המגורשים והעקורים והאמינו, שסיבלם וחורבנם יביאו את השקט לקיבוץ! מה נותר לאביב גפן לתת להם עכשיו? את כפר עזה, עין השלושה, כיסופים, נחל עוז, וכרם שלום, את שדרות ואשקלון? אבל לכך החברה צפרוני דווקא אינה מוכנה, ובראיון עמה התעקשה מאוד להדגיש: זה ביתי, זו מולדתי ומכאן לא אזוז! אבל מי שיורה עליה את הפצמ"רים אומר לה את אשר אמרה היא למתנחלים: אדמתך גזולה מאיתנו מתש"ח ולא ניתן לך מנוחה עד שתלכי מכפר עזה כמו שבני עמך הלכו מנווה דקלים. אלא, שאת זאת החברה חמדה אינה רוצה לשמוע וגם "קול ישראל" לא - כי הטירוף המשיחי של "השלום" אינו מאפשר להם לחשוב חשיבה רציונאלית. התקשורת מדווחת על מה שרצועת עזה עושה לנו, אך מעלימה מאיתנו את חטא הקדמוני של גירוש המתנחלים ועקירתם.
שלוש שחיתויות
אולמרט, ככל שיהיה ממשלו חלול, בהנאות החיים על חשבון הציבור הוא דווקא מלא. הניו-יורק-טיימס סיפר לכל עולם שבשנת 2005 הוא בילה לילה אחד במלון ריץ-קרלטון בוושינגטון בסוויטה נשיאותית, שעלתה - החזיקו חזק שלא תיפלו - ארבעת אלפים ושבע מאות ושבעה עשר דולר וארבעים ותשעה סנט - ללילה אחד. סגנון חיים של נסיך סעודי! אולמרט היה בימים ההם שר של מדינה שעדיין משנוררת הרבה כסף גם מן התורם היהודי וגם ממשלם המסים האמריקני. אבל אפילו היה הכסף הזה כספו, איך לא התבייש? לא כל שכן, שטלנסקי האמריקני שילם - אך מאיזה כסף?
וכך נפגשות להן שלוש שחיתויות: ההשחתה הפוליטית, "ציונות 2008" של הפיכת ירושלים ויהודה ושומרון לפלשתין והפקרת הגולן לציר הרשע, בידי אדם שהיה בקצה הכי ימני של הליכוד ועד היום אינו מסוגל להביא נימוק אחד או עובדה אחת כדי להסביר, מדוע שינה את דעתו פתאום. או שכל חייו כפוליטיקאי שיקר לכולם, או שעכשיו "יצא לשמד" - פשוט, מפני שזה כדאי לו. עד כאן השחיתות הפוליטית.
אחריה באה השחיתות הכספית שבה עוסקים המשטרה ובתי המשפט והעיתונים מלאים בה. אך יש עוד שחיתות, שלישית, והיא השחתת מידות כמו נאמנות, חברות, קוד התנהגות בסיסי בין אדם לחברו. במשך שנים חלב אולמרט את טלנסקי. בעיתונים כתבו "כמו כספומט", בתכתובות הוא קרה לו "הכובס", והכוונה למכבסת כספים. והנה לפתע, כאשר האיש נאלץ לומר במשטרה את האמת - גל של הכפשות ניתך עליו בתקשורת - זלזול, דברי רכילות והשפלה וגם איומים מרומזים להפלילו אצל שלטונות המס בארה"ב. מי שתל את הידיעות האלה? מי הכתיב את הטון הזה?
ולמי שישאל: אחרי הטיפול הזה שקיבל אדם שתרם והתרים עשרות מיליוני דולרים למוסדות הכי חשובים במדינה - מי בארה"ב ירצה עוד לתרום? נשיב לו שאולמרט, כמו מורו הגדול שרון, מוכן שיישרף הכל, ובלבד להציל את עורו. שרון הקריב את בנו עמרי, אולמרט מקריב את שותפו ויד ימינו מסר, מנסה להפוך אותו שעיר לעזאזל.
אוי לחברה שמחכה לכתב אישום פלילי בטרם תשליך מעליה אנשים עם תרבות רקובה כזאת, עם סגנון חיים מכוער כזה, עם מידות מקולקלות כאלה.
ודווקא את ההיבט הזה, החשוב מאין כמותו, אם יחפש אותו סולז'ניצין בתקשורת שלנו - הוא לא ימצא!
