רמת הגולן תמורת שלום?

מסירת רמת הגולן לידי הסורים איננה המשך המדיניות הקודמת של מסירת סיני למצרים והיציאה מרצועת עזה. מסירת רמת הגולן שוברת עוד טאבו, והשאלה היא האם כל זה כדאי?

רמת הגולן היא חלק ממדינת ישראל. לא סיני ולא רצועת עזה הוכרזו כחלק ממדינת ישראל על-פי חוק. לכן מסירת רמת הגולן תהווה תקדים משפטי מסוכן שפותח פתח לדרישות נוספות על חשבון השטח של מדינת ישראל. אבל זו לא רק שאלה פורמלית, משפטית. הפסיכולוגיה היא השולטת בבני אדם וקובעת במידה מרובה את מעשיהם. ההשפעה המורלית עלינו מחד ועל האויב מאידך תחרוג בהרבה מזו שהייתה ליציאה מסיני ואף מזו שהייתה ליציאה מרצועת עזה. הנה, הנה ישראל ממתקפלת ומוותרת עכשיו אפילו על חלקים של המדינה. עם מעט תוספת של לחץ ועקשנות נגמור אותה לגמרי, יחשבו במדינות האויב.

יש גם הבדל טקטי בין יציאה מסיני ומהרצועה לעומת יציאה מרמת הגולן. לסיני והרצועה, שישבנו בהן בדין לאחר מעשי תוקפנות כלפינו, היו להן יתרונות וחסרונות מעורבים זה בזה. לרמת הגולן רק יתרונות. חצי האי סיני היה "גדול עלינו" עם קווי אספקה ארוכים בתוך שטח מדברי קשה למחיה ועם אוכלוסיה בדואית זרה. התמורה שקיבלנו, שלום ושבירת החרם הערבי על ישראל, תוך פירוז כל סיני היה שווה נסיגה. יתכן שאם המו"מ היה מתנהל בצורה יותר חכמה לא היה צורך לצאת מכל סיני, דבר שיש לו חשיבות אסטרטגית, אבל כיום זה בבחינת כד חלב שנשפך. ברצועת עזה היה היישוב היהודי אי בתוך אוכלוסיה גדולה בהרבה ועוינת.

גוש קטיף היה מנותק ממדינת ישראל (וכך רוב היישובים הקטנים והמבודדים שברצועה). במציאות שהתהוותה לא היה סיכוי ליצור רצף של יישוב יהודי בין מדינת ישראל וגוש קטיף. על זה אפשר לומר שכאשר מורידים צנחנים לעומק האויב הרי חוברים אליהם קרקעית, ואם זה בלתי אפשרי אזי מפנים אותם ולא משאירים אותם שם. לא כך המצב ברמת הגולן. השטח ריק מאוכלוסיה עוינת של ממש, מיושב ביהודים רבים, מהווה רצף טרטוריאלי עם שאר המדינה ומהווה נכס אסטרטגי ממדרגה ראשונה בשמירה על צפון המדינה, ודרכו על המדינה כולה.

אחת האגדות שיוצרים תומכי הנסיגה מרמת הגולן היא שהרמה מעולם לא הייתה חלק מישראל ההיסטורית. אזי בבקשה לעיין במפות היסטוריות מהעבר הרחוק. גמלא למשל היא ברמה לפי מיטב ידיעתי..., יהודים קנו אדמות ברמת הגולן במסגרת תהליך "גאולת האדמות" בעבר הלא רחוק. הם ראו בה חלק מארץ-ישראל.

השאלה היא גם מה התמורה שנקבל אם נמסור את הרמה. נקבל מסמך תמורת שטח אסטרטגי. בואו נניח כי בשאר אסד הוא צדיק ויקיים כל תג ותג מהחוזה. הוא מייצג מיעוט שבמיעוט בסוריה הסונית, מיעוט שבעיני רבים איננו מוסלמי ובעיני אחרים הוא שיעי. לפלא הוא שמשפחת אסד והעלאווים עדיין בשלטון. מה יהיה אחריו? ממתי בפוליטיקה בכלל ובמזרח התיכון בפרט הסכם כתוב מחייב? את הסכם אוסלו כבר הזכרנו? אפילו ידיד גדול של ישראל, הנשיא ג'ונסון, נמנע מלקיים, ברגע של אמת בשנת 1967, את חלקה של ארה"ב בהסכם משנת 1957 שנחתם במסגרת הנסיגה הראשונה של ישראל מסיני אחרי מלחמת סיני ב-1956. ארה"ב הייתה אמורה לדאוג בכוח לקיים את החוזה. אז היא הייתה אמורה..., עלינו להבין כי זו המציאות.

עם צריך להחליט מה חשוב לקיומו, לא לטווח של חמש השנים הקרובות אלא לטווח הארוך של מאות שנים. "שלום" מעניין רק במהות שמסתתרת מאחורי המילה הזאת וקודם כל ביטחון. לכן עלינו להחליט האם כל הוויתורים מצידנו מקדמים אותנו למטרה זו? משום מה אנו מתעלמים בזלזול מהגבולות ההיסטוריים של ישראל.

לגבולות אלה היתרון שהם נוצרו משום שהיו ניתנים להגנה. אם נבחן אותם, נמצא כי הם משקפים גבולות טבעיים עם מכשולי קרקע משמעותיים. האם פירוש הדבר שעלינו לצאת כרגע למלחמה כדי לשפר את הגבולות שלנו ששורטטו על גבי מפות בקו ישר עם סרגל ועפרון? בוודאי שלא. אולם כאשר אנו דנים בשינוי גבול מרצון או עקב מלחמה שנכפית עלינו, כדאי מאוד להסתכל גם על הגבולות ההיסטוריים ומכשולי הקרקע עליהם הם מתבססים.

כדי לקבל פרופורציה עוזר לחזור להיסטוריה ולבחון מצבים שיש בהם מן האנלוגיה אבל עוסקים בעמים אחרים. בכך קל לנו יותר לחשוב בצורה אובייקטיבית מבלי להיות מעורבים. אם עולה השאלה מה להיסטוריה ולמציאות, הרי נזכור כי הפסיכולוגיה של האנשים ולכן של הפוליטיקאים, לא משתנה עם השנים והם צפויים להגיב (בממוצע) בדיוק כמו קודמיהם. לזה נוסיף מסורת של עם, ונוכל לחזות בדיוק די גבוה את ההתנהגות האופיינית של הנהגה של מדינה. האם יש יוצאים מן הכלל? יש כמובן, והנשיא בוש הוא כזה. אבל הבדלנות של ארה"ב תחזור אם קלינטון או אובאמה יזכו בנשיאות.

ההיסטוריה הרלוונטית שנישען עליה היא של מלחמת העולם השנייה. צ'כיה מוותרת על חבל הסודטים ובו שרשרת הרים עם ביצורים חזקים וקשים ביותר לכיבוש. צ'כיה מדינה בעלת תעשיה מתקדמת ביותר, עשירה וחזקה. הצבא הצ'כי מונה 35 דביזיות והצבא הגרמני קרוב ל-100, חלקם בשלבי התארגנות בלבד כאשר הוא חייב להפריש כוחות גם לגזרות אחרות. הצבא הגרמני, באותו שלב, לא מאומן ולא מאורגן לכיבוש אותו אזור הררי מבוצר. צ'כיה מחליטה להיכנע ללחץ מפחד הפצצות אוויריות על עריה ולוותר על חבל הסודטים ובכך הופכת להיות תלויה לגמרי בחסדי הגרמנים משום שאין לה יותר יכולת הגנה בפני גרמניה. צ'כיה מוותרת, והסוף ידוע. המעניין הוא שהויתור שם נעשה בלחץ משותף של גרמניה, כמובן, ושל צ'מברלין, ראש האימפריה הגדולה דאז, בריטניה.

אצלנו דווקא ראש האימפריה הגדולה, הנשיא בוש, מתנגד למהלך, וראש ממשלתנו מקדם את הנסיגה. אם לראש הממשלה היה זמן לקרוא קצת והיה קורא את "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" מאת וויליאם שירר, ספר חובה בכל בית בישראל ובודאי בכל בית של פוליטיקאי ועיתונאי. אולי היה מקבל קצת פרופורציות על הסכמים, הפרתם, ועל היותו של הפחד יועץ רע.

הספר מלמד גם כי ארצות המערב לא יתמודדו עם משטר רודני, נחוש, מסוכן ככל שיהיה ויתנו לו להתחזק לרמה שמלחמה אתו, שבוא תבוא, תעלה בקורבנות רבים. רוסיה תשחק באש ותתמוך ברודן כדי להשיג מטרות לטווח קצר כאשר השיא מגיע בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ. העסקים שעשתה עם גרמניה העשירו את קופתה, אבל אפשרה לגרמניה לקבל עפרות ברזל וחומרים אסטרטגיים אחרים, ולבנות את הטנקים והמטוסים שאח"כ תקפו את ברית המועצות. ההשלכות על אירן התומכת ודוחפת את סוריה, ברורות.

החשש ממלחמה עם סוריה, אפילו אם הוא נכון, אסור שיוביל אותנו למעשי שטות. הרי גם האויב מבין שאנו מתקפלים תחת לחץ מחשש למלחמה כאשר מצבנו טוב. אם כך, קל וחומר כדאי לתקוף את ישראל לאחר שתוותר על נכסיה האסטרטגיים.

עם שאיננו מוכן להלחם על נכסיו האסטרטגיים איננו ראוי לעצמאות.