פרשת הרצח העלומה של תאיר ראדה (14) מקצרין, לפני שנה ומחצה, מדליקה הרבה נורות אדומות על אורח חקירותיה של המשטרה. לפי התמונה המצטיירת בגדול, אין עוד ספק שזו נכשלה בכל ממצאיה, ואלה נתגלו כסותרים זה את זה. צריך אדם להיות אטום לחלוטין כדי להיאחז בגירסתה העקשנית כי הרצח כבר פוענח, למעשה, וכי מאחוריו עומד אדם מבוגר, רומן זאדורוב (29) פועל-שיפוצים. והרי, על-פי כל הסימנים, הוא איננו יותר מאשר אדם נאיבי, שלא מסוגל להרוג אפילו זבוב ושבעברו לא דבק כל רבב.
אבל כאשר המשטרה נטפלת למישהו לשווא - קשה לה מאוד להודות, בדיעבד, בכישלונה. תחת זאת היא תעדיף להיאחז בגירסתה, חסרת הבסיס, עד הסוף המר. מן הסתם הסיבה לכך נעוצה בעובדה שמשטרת ישראל סובלת כיום מהעדר גדל והולך של חוקרים מיומנים ומנוסים, היודעים לעשות את מלאכתם נאמנה. אלה מוברחים מיום ליום משורותיה אל השוק האזרחי, אם בשל שכר נמוך מדי ואם בשל חשבונות של טינה אישית. התוצאה המובנת מאליה היא שנותרת בה רק ה"בינוניות". זו מתקשה, מטבע הדברים, להתמודד כראוי עם פרשות קשות ומסובכות, המצריכות מיומנות רבה וניסיון עתיר-שנים לצורך הגשת כתב-אישום.
במקום חוקרים מיומנים, פועלים בה אנשי משטרה לא-מנוסים, המתקשים להתמודד עם הזמן הקצר המוקצב להם על-ידי בית המשפט לצורך השלמת החקירה. או אז לא נותרת להם ברירה והם מטייחים, נוקטים בשטיפת-מוח, ובלבד שהחשוד יודה במעשהו ולהוכיח בכך את הצלחתם. ממש כמו במקרה של חקירת רצח תאיר ראדה, כאשר הטילו את כל כובד החשד על זאדורוב, ואף אילצו אותו, בשיחזור כפוי, לומר "מודה אני" על מעשה שככל הנראה כלל לא עשה.
מטבע הדברים, אין כמו משפחת ראדה הכמהה לפיענוח הרצח של בתם, מהר ככל האפשר. מעצרו של זאדורוב וגירסת המשטרה היו אמורים, לכאורה, לספק את הכמיהה הזו. אבל לא אישה כאילנה ראדה, שניחונה בחושים בריאים וטבעיים כל כך, תסיר את הכובע בפני חקירה מטויחת שכזו. וכבר הוכח בעליל שחקירת המשטרה לא רק שלא מחזיקה מים - גם דם היא לא מחזיקה. דוח המעבדה לזיהוי פלילי, שנערך בחו"ל, קבע, במפורש, כי גירסת משטרת ישראל אין לה על מה לסמוך וכי נעלי זאדורוב נמצאו נקיות מהדנ"א של תאיר.
המפתח לתעלומה
ובינתיים מרחפת עננה כבדה הן על המשטרה, שטייחה ומיהרה להטיל את החשד על זאדורוב וגרמה בכך למעצרו המתמשך; הן על הפרקליטות שנתנה גיבוי מלא למשטרה; והן על העיר קצרין, שמילאה פיה מים, ובמיוחד על בית הספר שלה, שלפי כל הסימנים הוציא מתוכו את הרוצח, אך מעדיף לשמור על "קשר שתיקה" ובלבד שלא להוציא דיבתו רעה.
אין זאת כי אם יותר מהחקירה המשטרתית הכושלת - דווקא תחושות הבטן הבריאות של האם, אילנה ראדה, מתגלות כהגיוניות והיא זו שמשכילה להבין מי אמור היה לעמוד מאחורי הרצח. הניתוח הקר והרציונאלי שלה מעיד, ללא צל של ספק, כי החשד, יותר משהוא נופל על זאדורוב - נופל על ילד מבית-הספר, שבשל סיבה לא ידועה עשה מה שעשה בחדר השירותים, ועדות מסייעת לכך נותנים גם, ברמזים ובחצי פה, חבריה של תאיר עצמם מבית הספר. סכין יפנית, יד קטנה מגואלת בדם וקול של ילד, שמשיב מן התא הסגור לשאלה, "מי שם", אינם צריכים להחשיד דווקא אדם מבוגר כרומן זאדורוב. וכבר היו דברים מעולם; שהרי סכין יפנית, שימשה לא אחת, כ"נשק התגרות" מקובל אצל ילדי בתי-ספר, הגם שהוא אסור, כמובן, במפורש.
ככל הנראה, עדיין מסתובב הרוצח האמיתי חופשי בינינו. צחוק הגורל הוא, שאחרי זמן כה רב, אין בנמצא חוקרים מיומנים של המשטרה, האמורים לשים עליו יד ולפענח, סוף סוף, את הפרשה האומללה. וכמה עצוב הוא שאת מקומם של אלה, נאלצת למלא, בעל כורחה, אילנה ראדה, הפועלת, על-פי ההיגיון הצרוף והקר, בחושיה הבריאים והטבעיים. לא מן הנמנע שדווקא אצלה מצוי גם המפתח לפתרון התעלומה. אז מוטב שנטה לה אוזן קשבת יותר.
