בית משפט השלום בירושלים הרשיע (יום ב', 15.9.03) שלושה מבין שבעה נאשמים, בעלי תפקידים בעיריית ירושלים ובמשרד החינוך, באשמת אחריות למותה של הילדה בת ה-9, אמיליה כהן ז"ל, תלמידת כיתה ג', כשנפלה מחלון כיתתה בבית הספר 'לוריא' בירושלים, בתאונה שאירעה לפני כ-5 שנים.
השלושה הם מנהלת בית הספר, שרה אנג'ל, ושני עובדי העירייה בעבר: סגן-מנהל פיקוח ואחזקת מוסדות חינוך ואחראי מטעם העירייה למבנה בית הספר, דוד בוחבוט, ומנהל אגף בדק בית בעירייה ואחראי מטעמה לתחזוקת בתי ספר, ריצ'רד דומי.
המקרה הטראגי אירע בחודש יוני 98', כאשר כהן ז"ל ישבה עם כמה מחברותיה על אדן החלון בקומה השנייה של בית הספר, כאשר החלון לא היה מגודר בסורגים, שהוסרו ממנו לשם החלפתו, במסגרת תוכנית שיפוץ רב-שנתית של מנח"י (המחלקה לחינוך בעירית ירושלים), אך לא הושבו למקומם.
אמילי ז"ל ישבה על אדן החלון, "כשהיא פונה לעבר הכיתה ומבקשת לזרוק קלפים לעבר הילדים בכיתה. בעת שהרימה את ידה בכוונה לזרוק את הקלפים, איבדה המנוחה את שיווי משקלה, נפלה לאחור מגובה של כשישה מטר, נחתה על גדר עשויה בטון וקיבלה מכה חזקה בראשה, אשר גרמה לפגיעות חמורות בגולגלתה. מספר ימים לאחר מכן נפטרה אמיליה מהפציעה שנפצעה כתוצאה מהנפילה".
ריצ'רד דומי
השופטת רבקה פרידמן-פלדמן בחרה להתחיל דווקא בריצ'רד דומי, "שהוא הנאשם היחידי שלא התנער מאחריותו לנושא החלון, תוך שהוא טוען להגנתו כי פעל בהתאם להוראות חוזר מנכ"ל, המחייבות אותו", לגביו קבעה כי התרשל בתפקידו כמנהל בדק בית, בהיותו "אחראי להתקנת החלון שאינו עומד בתנאי בטיחות סבירים, הוא התעלם מהתראות שהגיעו אליו במסגרת תפקידו ולא עשה את שהיה עליו לעשות כדי למנוע את הסכנה הנשקפת לילדי בית הספר מהחלונות".
בית המשפט קבע, כי בוחבוט ודומי, שאישרו את מפרט החלון בכיתה בה למדה כהן, לא נתנו את הדעת לסיכון ולאפשרות של נפילת תלמידים מהחלון. הם איפשרו התקנת חלון שתלמיד יכול ליפול דרכו, לא הורו על התקנת מעקה, סורג, אדנית או אלמנט מיגון אחר, שימנע מתלמידים אפשרות לשבת על אדן החלון. השניים "לא עשו מה שהיה צריך לעשות מתוקף תפקידם".
דוד בוחבוט
באשר לדוד בובחוט נקבע, כי הלה "התרשל בטיפול בתלונות שהגיעו אליו ולא עשה די כדי למנוע אסון צפוי מראש, כעולה מהפניות השונות שהיו אליו... דווקא הסתפקות בתשובות לפיהן החלונות עומדים בתקן ולפיכך מקיימים אחר דרישות הבטיחות הינה 'ראש קטן' כהגדרתו של הנאשם".
המנהלת שרה אנג'ל
לגבי המנהלת שרה אנג'ל, קבעה השופטת פרידמן-פלדמן, כי "מי שהיתה בקו הראשון מבחינת השמירה על ילדי בית הספר ועל ביטחונם, היתה מנהלת בית הספר. להבדיל מנאשמים אחרים שאינם מצויים בבית הספר כדבר שבשגרה, היא זו שאמורה להיות במקום יום יום, היא זו שנמצאת במגע קבוע עם צוות בית הספר ועם הילדים, היא זו שמבחינה ראשונה מבין הנאשמים בליקויים ובמפגעים שבבית הספר והיא זו שחייבת לפעול להגנה על שלומם של הילדים ולכך שיחזרו לביתם בריאים ושלמים".
אנג'ל, קבעה השופטת, התריעה ו"עשתה - אבל לא עשתה די".
חמישה מהנאשמים נוקו מאחריותם למעשה:
- בנימין אברהם, מפקח העבודה מטעם מחלקת בדק בית של מנח"י: "הנאשם לא אמור היה להתריע על מסוכנותם של החלונות ולא התרשל בכל פעולה שעשה בנוגע לחלונות, וגם אם התרשל, לא הוכח קשר סיבתי בין רשלנותו לבין האסון";
- נח רבינוביץ', לשעבר מנהל המחלקה לבטיחות מבני בתי ספר במשרד החינוך: "לא הנאשם הוא שהגדיר את תפקידם של יועצי הבטיחות וכיון שההדרכה שנתן להם תאמה את הגדרת תפקידם ואת החוזה במסגרתו פעלו, לא ניתן לראות בהדרכה זו התרשלות";
- חברת 'מרמנת', שהיתה אחראית לספק בין היתר שירותים של ביקורת ובדיקה בנושא בטיחות: "ההסכם בין מרמנת לבין משרד החינוך אינו מקים חובת זהירות של מרמנת כלפי כל אחד ואחד מתלמידי בתי הספר וגני הילדים. בהתחשב במסגרת ההסכם, לפיה היה על חב' מרמנת לבצע בדיקות מדגמיות בלבד בבתי הספר, באמצעות מספר קטן של אנשים ושעות מעטות ביותר, ולהעביר את תוצאותיהן לגורמים האחראים על בטיחות התלמידים, לא יכולה לקום מכח הסכם זה חובת זהירות של מרמנת כלפי הילדים";
"העובדה שחברת מרמנת חתמה על הסכם, במסגרתו איננה יכולה לבדוק באופן ממשי את הבטיחות בבתי הספר, איננה מהווה הפרת חובת זהירות כלשהי מבחינתה, שכן לא עליה מוטלת החובה להבטיח את שלומם ובטיחותם של הילדים. חובה כזו מוטלת על משרד החינוך ועל הרשות המקומית, משרד החינוך קבע את מסגרת ההסכם עם מרמנת, בהסכם זה קבע משרד החינוך את היקף הפעילות של מרמנת, ומשמילאו עובדי מרמנת את תפקידם על-פי ההסכם, מילאה החברה את חובותיה";
- רוני פרקין, ראש צוות בקרי בטיחות בחברת מרמנת: "לא הפנו תשומת ליבו לכך שמנהלים מתריעים מפני נפילת ילדים מחלונות. ממילא, בניגוד לאמור בכתב האישום, הנאשם לא נדרש לתת חוות דעת בנושא החלונות, לא נתן כל חוות דעת כזו ולא הוציא כל הנחיות בענין זה. במסגרת תפקידו הוא הנחה את בקרי הבטיחות לפעול על-פי הנחיות חוזר מנכ"ל... מאחר שלא התעוררה שאלה בנושא חלונות, לא היה מקום להתחיל לדון בנושא זה";
- פבל לרמן, בקר הבטיחות היחידי באזור ירושלים מטעם מרמנת: "הנאשם פעל כפי שאמור היה לפעול בהתאם לתפקידו. כאשר הגיע לבית הספר, במועד האמור בכתב האישום, היה זה כדי לבדוק האם תוקנו הליקויים עליהם הצביע רוני בר בדוח שכתב כשנה קודם לכן, וכך עשה. הנאשם פעל בהתאם להנחיות שקיבל ובהתאם להסכם בין מרמנת לבין משרד החינוך. כפי שהובהר בענינה של מרמנת, הנאשם לא היה אמור לבחון מחדש את הוראות חוזר מנכ"ל אלא לבדוק ליקויים בהתאם לחוזר מנכ"ל, וכך עשה במקרה הנוכחי. הנאשם לא התרשל במילוי תפקידו".
השופטת פרידמן-פלדמן אף ציינה, כי רק בדרך נס, לא אירעו מאז מקרים נוספים של נפילה מחלונות של מוסדות חינוך. "למרבה הצער, נראה כי במרבית בתי הספר, למעט ירושלים, לא הופקו לקחים ולא הותקנו אמצעי בטיחות כלשהם".
בסוף הכרעת הדין, מתחה השופטת פרידמן-פלדמן ביקורת על הפרקליטות, ואמרה: "לא כל מי שהובאו לדין בהליך זה, היו אחראים למותה של אמיליה ז"ל. מאידך ניתן גם לומר, כפי שעלה מחומר הראיות, כי ככל הנראה ישנם גורמים נוספים אשר אחראים באותה מידה, ואשר לא הובאו לדין מסיבות השמורות עם המאשימה".
ת.א. 3171/99 מדינת ישראל נ' דוד בוחבוט ואח'
