אם משפחות החטופים מרגישות מרומות, אין אלא לקבוע שזהו קלונה של ההנהגה. תהיינה הדעות אשר תהיינה לגבי עסקה כן או לאו, אך דרך הייסורים שעברו המשפחות עד היום היא ההוכחה שלית דין ולית דיין. טענתי פעמים רבות ועדיין אני מחזיק בדעתי שכל תהליכי קבלת ההחלטות בנושאים של ביטחון לאומי הם קלוקלים, בלשון המעטה. כל ניסיונות המנהיגים, מכאן ומכאן, לטעון למיסוד תהליכי קבלת ההחלטות לא יצליחו לבלבל את המציאות. התוצאות מונחות בפנינו כאילו מעידות על האנדרלמוסיה הפוקדת את קברניטי המדינה מזה כעשרים שנה.
כל מי שצפה בטלוויזיה או קרא בעיתון בימים האחרונים לא יכול היה שלא להתרגז על קהות החושים של המנהיגים בפרשת החטופים. מאוד יתכן שהחטופים יחזרו הביתה, אך יש לתת את הדעת על המשפחות האומללות הצריכות לשכנע את השרים להצביע על עסקת השבויים. המשפחות ביקשו לסיים את גיהינום אי-הוודאות בהחלטת ממשלה, לכאן או לכן. נכון שהמשפחות רוצות, וזו זכותן הבלתי ניתנת לערעור, לדרוש את יקיריהם בחזרה מאותם המקומות שמדינת ישראל שלחה אותם. למנהיגים החובה לשקול את כל השיקולים האפשריים ולקבל החלטה. אפילו את המינימום הזה הם לא עשו.
על-פי הרקורד של ממשלות ישראל בשנים האחרונות לא תהיה זו הפרזה לטעון שלרוב השרים אין כלל מושג במה הדברים אמורים. המידור כאילו מטעמי ביטחון הוא מפלט למניפולציות כאלה ואחרות. מה יחליט שר זה או אחר כאשר לראשונה הוא שומע את הדברים בישיבת ממשלה? האם יש לו ולו סיכוי של 1% להשפיע או שדבריו יילקחו בחשבון ברצינות?
פורסם שראש המוסד, מאיר דגן, וראש השב"כ דיסקין מתנגדים לעסקה והשפעתם על מקבלי ההחלטות רבה ביותר. ומה חדש בכך? לנוכח העובדה שבשנים האחרונות אין מנהיגים בישראל המוכנים לקחת אחריות על מעשיהם, אין להתפלא מן ההשפעה המאגית כמעט של שני ראשי שירותי הביטחון. מנהיגים לעולם חייבים להקשיב, לשכלל ולשקול את המידע המגוון, אך לבסוף הם חייבים להחליט על-פי מיטב הבנתם. לכן הם נבחרו למשול ולא להיות המוציאים לפועל של גורמים ביטחוניים ומדיניים בכירים ככל שיהיו.
לא הכול ניתן לומר למשפחות. כל בר-דעת מבין היטב שינם נושאים רגישים ביותר שהם נחלת העוסקים בדבר. עם זאת, אסור להסתתר מאחורי הסודיות כדי להוליך בכחש את המשפחות הדואבות.
ישאל כל איש סביר, למשל, האם זהו קוד התנהגות אנושי להודיע בטלפון למשפחות שצה"ל החליט להעביר את תיק שני החטופים שבלבנון לעינו של הרב הצבאי הראשי כדי שזה יקבע סופית ששני החיילים שלנו הם חללים? אפילו במצבים הרבה פחות קשים, נוהגים בדרך כל אדם סביר, שולחים קצינים או מומחים אחרים כדי לשוחח עם המשפחות. הטלפון הוא האמצעי להודעות כה קשות? היכן נעלמה הרגישות האנושית, כדי לא לומר השכל המינימלי?
המשפחות מרגישות ובצדק כמרומות. שנתיים ימים של היעדרות יקיריהם לא הספיקו להן, בהכרח היה צריך גם לענות אותם, לייסר אותם ולהביא אותן עד שבירה?!
כל מי שסבור שנושא אחריות המנהיגים ברור ונהיר להם, מצפה לו הכזבה רבתי. המערכות מתנהלות מתוך אינרציה, ללא התערבות ממשית של המנהיגים. כל אחד פועל על-פי דפוסיו. אין הרמוניה, אין תבניות חשיבה מעוגנות, אין דיונים ענייניים. הכול אלתור אחד גדול.
ודאי המסנגרים בכל מחיר על המנהיגים של היום או של אלה מאתמול יעמדו על הרגליים ויטענו שהכול הבל הבלים. לכל אלה מומלץ ללכת ולבדוק את ערימות הניירות שנערמו בוועדות החקירה השונות. שום דבר לא נשתנה, שום פעולה בלתי צפויה לא בוצעה, שום מנהיג לא פעל אחרת. כואב, מצער, מדכדך.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
