טעות של הפרקליטות בניהולו של משפט אונס הפכה לאחד הגורמים בגללם החליט בית המשפט העליון לזכות מחמת הספק את הנאשם, ראובן ידען. בהחלטה נדירה מאוד, במיוחד ככל שמדובר בעבירות מין, התערב (יום ה', 26.7.12) בית המשפט העליון בממצאי מהימנות של בית המשפט המחוזי והפך את החלטתו.

ידען הואשם באונס של צעירה עימה בילה במועדון ואשר לאחר מכן ישנה בביתו, באוגוסט 2008. לטענת הצעירה ידען אנס אותה, ואילו ידען טען שהיחסים התקיימו בהסכמה. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את ידען ברוב דעותיהם של השופטים צבי סגל ומשה יועד הכהן, בעוד השופט משה דרורי סבר שיש לזכותו מחמת הספק. על ידען נגזרו שלוש שנות מאסר בפועל, אך ביצוע העונש עוכב עד להכרעה בערעורו.

שופט בית המשפט העליון, צבי זילברטל, קיבל את ערעורו של ידען. לדבריו, ניתוח העדויות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי יוצר ספק סביר בדבר אשמתו. הוא אומר, כי אכן בדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות, ובפרט בעבירות מין בהן ההתרשמות מן הצדדים היא בעלת חשיבות מיוחדת. ואולם, מוסיף זילברטל, מאחר שהמחוקק ביטל את הצורך בראיה נוספת בעבירות מין ואיפשר להרשיע על-פי עדות הקורבן לבדה, מתעצם "החשש להרשעת חף מפשע ומשליך על אופי הביקורת שתופעל על-ידי ערכאת הערעור".


לבחון בדקדקנות ובקפדנות מיוחדת


זילברטל מוסיף: "מטבע הדברים שכאשר עסקינן באירוע שהתרחש בחדרי חדרים, אין מנוס מהתייחסות מיוחדת ומוגברת להתרשמות בלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים, זאת בהעדר אפשרות להיעזר בנתונים ראייתיים משמעותיים נוספים. מבחינה זו, פשיטא, שכאשר ערכאת הערעור אינה יכולה להתרשם מהעדות בדרך האמורה, בפועל היא תתקשה להעריך ולבקר את ממצאי המהימנות אליהם הגיעה הערכאה המבררת.

"ואולם, אין בכך כדי לפטור את ערכאת הערעור מלבחון בדקדקנות ובקפדנות מיוחדות את מסקנות הערכאה המבררת, דווקא משום שניתן בידה של האחרונה 'כוח' רב במיוחד, להרשיע אדם על יסוד עדות יחידה ללא תוספת ראייתית. בחינה קפדנית זו יכולה להיעשות גם כאשר היכולת להתערב בממצאי מהימנות המבוססים על התרשמות בלתי אמצעית מצומצמת".

זילברטל מנתח באריכות את העדויות ובעיקר את הסתירות בעדותה של המתלוננת, וכמו-כן הוא עוסק בשאלת עדותו של שימי ידען, אחיו של הנאשם. שימי היה ברשימת עדי התביעה אך לא זומן להעיד, הסניגור הגיש בהסכמה את הודעתו במשטרה והמדינה נמנעה מלחקור את שימי בחקירה נגדית. בלב עדותו של שימי עמדה הטענה, כי אחיו והמתלוננת התגפפו בסלון בטרם עברה המתלוננת לחדר השינה של אחיו; המתלוננת הכחישה טענה זו.


העדים אותרו רק לאחר חודש


זילברטל מדגיש, כי גם אם הייתה התגפפות - ודאי שאין להסיק מכך על הסכמתה של המתלוננת לשכב עם ידען. ואולם, אם גירסתו של שימי מתקבלת - יש בכך כדי להשליך על מהימנותה. מאחר שכאמור המדינה לא חקרה את שימי, הרי שיש להסיק שהיא מקבלת את עדותו - ומכאן שחל כרסום של ממש במהימנותה של המתלוננת. כרסום זה היווה את אחד השיקולים המרכזיים בהחלטתו של זילברטל לזכות את ידען מחמת הספק.

זילברטל גם עומד על מחדלי חקירה, כאשר עדותם של שני עדים חשובים נגבתה רק חודש לאחר האירוע. מדובר בחברתה של המתלוננת ששהתה עימה בדירתו של ידען, ובחבר משותף שלהן אליו הגיעו שעות אחדות לאחר האירוע. השניים ליוו את המתלוננת לתחנת המשטרה, אך לא נשארו בה כדי למסור את עדותם, והמשטרה הצליחה לאתר אותם רק לאחר חודש. זילברטל אומר, כי שיהוי זה יוצר ספק בדבר מהימנות עדויותיהם, אשר תמכו בגירסתה של המתלוננת.

השופט אליקים רובינשטיין, אשר הצטרף לדעתו של זילברטל, התייחס גם הוא לביטול הצורך בעדות מסייעת בעבירות מין: "נוכח אופיין המיוחד של העדויות הנמסרות בפרשות של עבריינות מין, ישנו קושי במקרים שבהם אין כל תוספת ראייתית. הדבר מחייב זהירות משני הכיוונים - זהירות בהכרעה ובהנמקה, כדי להבטיח ככל הניתן את נכונות התוצאה, ועם זאת זהירות, שמא נשיב למעשה 'בדלת האחורית', על-ידי העמסת העגלה יתר על המידה, את דרישת התוספת הראייתית שבוטלה על-ידי המחוקק".


זיכוי מחמת הספק - זיכוי


ואילו השופט ניל הנדל, שהצטרף גם הוא לזילברטל, הוסיף: "הצגת הדברים באופן האמור - החלת כלל אי ההתערבות ביתר שאת בתיקי מין - אינה רצויה, ובמובנים מסוימים היפוכו של הכלל הוא הנכון". דעה דומה כבר הביע הנשיא אשר גרוניס בתיק קודם. לדעת הנדל, בשל העדר הצורך בראיה נוספת, חייבת ערכאת הערעור לבדוק שוב תיקי עבירות מין, וזאת גם בשל הכללים המשפטיים הנוגעים למשל לעדות כבושה - שהיא מצב שכיח בעבירות מין. "האתגר במלאכת הכרעת הדין בתיקים מעין אלו הוא המיזוג בין ההכרעה בייחוד הרובד העובדתי לבין הכפיפות לדרישות הרובד המשפטי. הרובד העובדתי חייב להתאים עצמו לרובד המשפטי ולא ההיפך", אומר הנדל.

עוד מעיר הנדל על דבריהם של זילברטל ובמיוחד של רובינשטיין, לפיהם זיכויו של ידען אינו אומר שגירסת המתלוננת לא הייתה אמת, אלא רק שלא נמצאו די ראיות להוכחתה. הנדל מתנגד לגישה זו: "הספק הסביר - הוא זיכוי הנאשם - מהווה פסק-דין על כל המשתמע מכך. בשורה התחתונה הנאשם לא הורשע אלא נוקה מאשמה פלילית, ואין מקום לטעמי שהמסקנה המשפטית תלוּוְה בקביעות של אשמה למחצה. הגד זאת בצורה אחרת: הספק הסביר אינו חייב לצעוק, די באומרו: 'הנני'. אמרה זאת אינה סימן התייצבות או אפילו סימן קריאה, אלא נקודה. הספק הסביר הוא סוף המשפט".