הצייר אלי עינת עשה חיל בלונדון, אך חזר לכאן לכבוש לו מקום בקרב קהילת הציירים בישראל. אלי מספר על ילדות עשירה בבגדד ומתעקש לאהוב את החיים בארץ. עבודתו וחייו הם קולאז' מרתק, והשיחה עמו משקפת משהו מאישיותו המרתקת. אלי עינת בחר לגור בזכרון יעקב, הרחק מן ההמון הסואן והוא מצייר לו בחלקת אלוהים הקטנה שלו - ויש לו מבט משלו על המציאות ועל החברה הישראלית. להלן מבחר משיחותינו עמו. נפגשנו עמו כדי להבין מאין נחל את שירו, מאין הוא שואב את תעצומות הנפש של היצירה, כיצד הכל התחיל.
להלן קטעים מובחרים משיחתנו עמו:
מתי הגעתם ארצה, כיצד התאקלמתם?
עינת: הגעתי לארץ עם הוריי ואחיי הצעירים בשנת 1951, עם גל העלייה מעירק לארץ הקודש עליה חשבנו בימים, חלמנו בלילות ואליה התפללנו. שני אחיי היותר מבוגרים הקדימו אותנו - אחד בשנה והאחר בשנתיים בדרכים מסוכנות. אני כילד בן 10 זוכר את ההמתנה למטוס בשדה התעופה של בגדד. היה זה יום משונה, גשם של אבק וחול ירד. בקושי יכולנו לראות ממרחק של מטרים ספורים. אני עמדתי והתבוננתי בנעשה כמו בהצגה. ישבתי על מזוודה מפח. מספר מזוודות, זה מה שלקחנו אתנו. עזבנו בית ענק, מרוהט, בסביבה מכובדת ואמידה לא רחוק מ"חדיקת גאזי" - שם, אני זוכר, נערכו תחרויות של ריקודים סלוניים בעונת הקיץ. המטוס היה צפוף והטיסה הייתה ארוכה ומייגעת. הגענו לשער העלייה ומשם למעברת "נחלת יהודה". גרנו באוהל עם עקרבים ונחשים.
ראש הממשלה דאז, המנוח דוד בן-גוריון, בא פעם לבקר במעברה ונשים התנפלו עליו וזרקו לעברו חופנים של חול. עמדנו בפתח האוהל והסתכלנו במתרחש. אמא שותקת עם תינוקת בת שנה בזרועותיה, אבא התפלל. אמא תמיד שתקה, אף פעם לא שמעתי אותה מתלוננת. אבא תמיד התפלל ונעזר באמונתו באלוהים. הרי באנו לארץ הקדושה והמובטחת, שבעבורה חייבים לשלם את המחיר. ואנו שילמנו - ועוד איך. עמדנו בתור בעבור כמה זיתים, ביצה קשה ופרוסות לחם שחור.
איך החזקתם מעמד? היה "משבר עלייה"?
עינת: הבלגנו. טובה הייתה השתיקה. אלוהים, האמנו בו, האמנו שיעזור לארבעה ילדים רעבים, ומה הטעם לבכות על סיר הבשר שהשארנו מאחורינו? לי, משום מה, המראות היו כמו לקוחים מפרקי התנ"ך. פעם ישמשו לי אולי כנושאים לציור, חשבתי. במעט הכסף שהיה, הוריי קנו דירת שני חדרים והול ברמת יצחק. שני האחים הגדולים עזבו את הקיבוצים בהם חיו ועברו להתגורר אתנו. שמונה נפשות בדירה קטנטנה. בבגדד היה לכל אחד חדר משלו, לאבי היה עסק שהעסיק עשרים וחמישה פועלים, ופה עבד כמטאטא רחובות. הוא לא התלונן, התפלל. אמא הטובה, השתקנית והנכנעת פעם רטנה: "איפה העוזרת שלי? איפה מה שהיה לי? מה הייתי ומה אני עכשיו?", ואבא הוכיח אותה שאין טעם לבכות על מה שהיה. "אל פאַת מת" - אמר לה.
האם אתה מתגעגע לבגדד?
איך אפשר שלא... נולדתי שם. פעם היינו חושבים פעמיים אם להגיד שאנחנו מעירק. היו אנשים שהתרחקו מאתנו - זה ידוע. עם חלוף הזמן, ולא הרבה זמן, הוכחנו את עצמנו כקהילה יוצאת מהכלל שתרמה לחברה בארץ הרבה והוכיחה את עצמה .
הזיכרונות מבגדד מטריפים: אני זוכר את הפעמים שאחי המבוגר ממני היה לוקח אותנו בשבת לפארק "א-סעדון", מקום מרהיב ביופיו, ובתמורה היה לוקח לנו את ה"חצי" - פירות מיובשים שאימא נתנה לנו, אבל תמיד אחר כך מחזיר. אני זוכר את הלילות הקרים שכולנו סביב ה"ג'פוּף" כשהערמונים נקלים בגחלים הבוערות, זוכר את "סוּק אלשוֹרגָ'ה" - היכן שפעם, מוקסם מריחות וצבעים, איבדתי את אמא ובכיתי שעות. זוכר את "סוּק לעצַפִיר" - ואיך לא, חקוק בזיכרוני אותו ערב קיצי קסום, כשהעוזרת ואני לקחנו את אחי שהיה בן שלוש ל"חדיקַת רַאזִי" לטייל וחזרנו בלעדיו. עד היום אני נרעש ורועד כשאני נזכר. אני נושא עימי הרבה רגשות אשם. הנחנו את התינוק על הדשא וניגשנו, העוזרת אני, לקטוף מפרחי "לוע-הארי", שתי דקות, וכשסובבנו את ראשנו - הוא לא היה שם.
הייתי ילד והתחלתי לצייר. ילד בן שלוש, על השטיח, מצייר שעות. אמי הייתה ניגשת ואומרת: "מספיק, האוכל שלך מתקרר". הרבה ארוחות התקררו. ציירתי רעב - אז מתוך ברירה, יותר מאוחר, נאבק במחסור תמידי, ואיש מהמשפחה לא ידע - אצייר כשאני רעב בלית ברירה.
ידעתי הרבה ימי רעב ומאבקים בחיי. הרבה פעמים מתתי והבעירה המתמדת בתוכי הקימה אותי לתחייה. מה עוד אני זוכר מילדותי? שעשיתי טובות קטנות לדודי יפה התואר, שהיה דון ז'ואן אמיתי. הוא היה מבקש ממני לקנות זרי שושנים ולגשת לאהובותיו, לתת להן אותם.
האם נותרו בך חוויות יסוד מבגדד שמשפיעות עליך עד היום?
ילדים זוכרים הכל. אני זוכר את התרנגולים שאבא היה קונה שבועות לפני יום הכיפורים. היו כאלה עם נוצות צבעוניות, תרנגול לבן היה יקר המציאות. היינו שמים אותם ב"סרדָב". אחיי ואני היינו יושבים ועוקבים אחר התנהגותם. היו שם שולטים ונשלטים. הם לא ידעו מה מצפה להם, המסכנים האלה. אני ידעתי. לא פעם סירבתי לאבא שהיה מסובב את התרנגול סביב ראשי. אני זוכר אותי כילד שמרשים לו להיכנס למסיבות הנשים, ילד שמגיש קפה בחיוך כפי שאמו למדה אותו... זוכר עצמי מופיע לקראת סוף הערב ומבדר את הנוכחות בריקוד, שיר או תעלול...אלה דברים שקשה לשכוח.
האם דברים השתנו מאז? האם החזרה לארץ שינתה בך משהו?
אני מאמין גדול בגורל, בכוח הנסיבות. פעם חשבתי שביכולתי לשנות עולם. הייתי תמים, ואולי גם היום. אנשים מנצלים תמימות זו. לעיתים רחוקות אני לומד מניסיונות מרים ונמהרים. על-פי דעתי, משך החיים ותכולתם נקבעים מראש ברגע הלידה, אולם אנו איננו יודעים זאת. כך אנו עוברים מהפכים, חוויות שמחות ונוראות ללא יכולת שליטה או שינוי. אינני אדם מאמין. אני חילוני שאוהב חגים ומסורת בלא שייכות לאלוהים. מאידך-גיסא אני מקנא באנשים מאמינים. הם שלווים יותר כי יש להם במה להיאחז. אפילו אמונות טפלות.
שהית גם בארצות הברית, האם זה השפיע על יצירתך?
הצלחתי לצייר במשך שהותי בוושינגטון די.סי. - נופים ודמויות נאיביים, כאלה שמזכירים ומושפעים מציורי ילדים שתמיד הערכתי. בשובי היה עליי להתחיל הכל מהתחלה. חדר בעליית גג - עבודה במשרד הרישוי, עוד חדר על גג אחר - עבודה בבית המכס ביפו. לא עשיתי שום דבר אחר חוץ מלעבוד ולצייר.
הדרך בארץ לא הייתה קלה: מודעה בעיתון הביאה אותי לגלריה לתכשיטי כסף ביפו. התקבלתי כמתלמד בצורפות. הייתי עכשיו בין אמנים. רובם ציירו. סמי זילכה, המנהל, צייר בסגנון סוריאליסטי, יוסי לוי - מופשט. עשינו תכשיטים, שתינו קפה, דיברנו על ציורים וציירים, כשברקע שיריה של אום כול תום. היה זה מקום העבודה שהכי סיפק אותי מכל קודמיו, והיו הרבה קודמים. ב-1969 נרשמתי לבית הספר לאומנות הפלסטית, בשעות הערב. הייתי עוזב את הבית בשבע בבוקר וחוזר בעשר בלילה. חמישה ימים בשבוע. יום אחד הגיע מדריך חדש וכבר בשיעור הראשון אמר: "היום אבקש מכם לצייר - חשמל". זו הייתה פריצת דרך שכולנו בירכנו עליה. איך מציירים חשמל? מה זה חשמל? איך לתת תחושה של חשמל על הבד? חגגנו. שבועיים ניסינו לתת הרגשה של חשמל, כל אחד בדרכו. כבר לא שלטה הדממה בכיתה. ביקרנו וצחקנו זה על זה. ישועה אמיתית, עבורי, באה עם הופעתו של רפי לביא. תחילה השמיצו אותו, היו תלמידים שלא טרחו להשתתף בשיעורים שהוא העביר. אותי הוא כבש במהירות.
המשפחה והמכרים קנו את הנופים, הטבע הדומם, ולפעמים גם העירום, על עבודות בסגנון רפי לביא לא רצו להסתכל. שוב חשבו שאני אחד כזה כמו שקראו לי "מאג'נון". הם לא קיבלו את השינוי החד שראו. אלה היו קומץ אנשים שלא הבינו ולא ידעו להבדיל בין לבין. הם בקשו לזהות דבר מה: תפוח, בד פרחוני, פמוטים, ברושים וכיו"ב. כבר לא היה איכפת לי מה הם חושבים. אני חיכיתי לשיעור של רפי. אליהו גת התחיל להעיף לעברי מבטים כאילו בגדתי בפלטה שלו ובתורתו, גם זה לא היה אכפת לי. אני הלכתי בעקבות ה"אליל" החדש שלי. ה"חדש", אמרתי, וזאת כיון שאליהו גת, עד שהופיע רפי לביא, היה גם "אליל" בזכות עצמו.
האם ציירים נוספים השפיעו עליך?
היה מפנה נוסף בעקבות חיים קיווה; בעיני אמן בחסד עליון. אדם שיצר וחי ציור 24 שעות ביממה. כפי שפעם שאפתי לצייר כמו רות שלוס. לאט לאט נוכח בהתקדמות שלי. יום אחד, כשהיה מרוצה מהערבוב שהכנתי, אמר שאקח מכחול. לקחתי. "כתוב את שמך, בסגנון הייחודי לך, על כל רוחב הפורמאט" אמר. רעדתי. שלא כמו רפי לביא, חיים קיווה דבר בשקט, ונראה תמיד שליו. "למה אתה מחכה, למשיח?" שאל "ממה אתה רועד, זו בסה"כ עוד עבודה, קדימה". ואני התחלתי לכתוב את שמי לאט לרוחב הפורמאט.
בשלב מסוים אמר : "עכשיו אתה נמצא בשלב הנכון לראות מה קורה בעולם. שנת לימודים באירופה לא תקלקל אותך, ואם כן, אז "תקלקל" רק לטובה. סע, לך ממני, וגם שאני אחפש את נוכחותך, אתרגל לימי שישי בלעדיך". בדיעבד, היה זה הוא שידו הייתה במה שחיכה לי בעתיד. חיים קיווה אמר ואני כבר בחיפושים אחר בית ספר. זה היה כמו ירייה בחשיכה. בסופו של דבר התקבלתי לקולג' בלונדון.
לונדון חיכתה לך?
זו הייתה שנת 1975, והגעתי לקור וגשם חסרי רחמים. מדירה מסודרת בתל אביב לחדר עלוב ברובע "שפארד בוש" שבדרום מערב של הכרך. קיבלתי שוק כשביום הראשון שלי ב"צ'לסי סקול אוף ארט" הציבו טבע דומם על מפה פרושה על שולחן. כל התלמידים נראו די מרוצים - לא אני. הדממה בכתה הייתה חדה וצורבת יותר מאשר זו שידעתי מול הטבע-דומם בישראל. ובלונדון לא מתמרדים, לא מתלוננים, לא מראים חוסר סבלנות, לא מבטאים רגשות בפומבי. השמיים מבעד לחלון היו מעוננים וקודרים.
ראיתי את עצמי במלכודת שלא הייתי מוכן לה. החלטתי ללכת בדרכי שלי, ויגידו מה שיגידו. הצבתי את הציורים שהבאתי עימי מסביבי וציירתי בדרכי שלי כאילו והמשכתי אצל חיים קיווה אשר קולו, וכמובן של רפי לביא, הדהדו בראשי.
לשמחתי, אחרי כמה ימים, גיליתי ישראלים אחרים שלמדו במגמות אחרות, דפוס, צילום ופיסול הם, גם הרגישו כמוני. בין אלה זכורים לי שלום פלאש ובלהה היימן; התחברנו. במסדרונות הארוכים הסתובבנו, הישראלים, מנותקים מכל היתר. היינו בעיני האחרים קומונה מוזרה ויוצאת דופן של זרים שמתנהגים שלא כמקובל.
בקולג' היה מדריך, ודווקא ממחלקה אחרת, ששם לב אלי והתחיל להחמיא לי ולהתייחס לסגנון הסמי-אבסטראקט שלי.
עברו עליי תקופות לא קלות, החלפתי סגנון בסגנון. זה בא מאליו. אני מאמין שאמן אמיתי ואחראי חייב זאת לעצמו. על-פי רב זה קורה באופן טבעי, זה פשוט בא עם הזמן באופן לא מתוכנן ומחושב מראש. אני לא מעריך ציירים שהתחילו את ימי היצירה שלהם ונתקעו בסגנון אחד, וטכניקה אחת. אמת, יתכן והם ידועים יותר ועבודותיהם יותר נמכרות, אבל כשלהבת הרעיונות לא נותנת מנוח, אתה לא חושב על פרסומת וכסף. אתה מתבטא וזורם כמו שהר געש מתבטא. זה כוח היצירה.
ואיך התאקלמת בישראל?
היה לי ראיון בתחנת רדיו מקומית במהלך אחת התערוכות שלי. ואז זה קרה... באחד הביקורים שלי בארץ, כשגיסתי ואני היינו בדרך לחיפה, שאלתי אותה על המקום הקסום הזה שמצד ימין. זיכרון יעקב. עצרנו, ישבנו באמצע כיכר שקטה באוויר המשכר והצח, תחת שמי התכלת, הים באופק ועצי האיקליפטוסים בלטו בין זני העצים הקדומים, כל אלה כבשו מיד את ליבי.
חזרתי ללונדון. עכשיו היה לי על מה לחלום. הייתי מודע לכך שיהיו לי מכשולים. ביקשתי מהמלאך שלי שיעזור לי לעשות את כל הסידורים. זה לא היה קל בכלל. היו הרבה מכשולים בפני. אבל אני הייתי נחוש בהחלטתי. רוצה לחזור מהאי הקר והמבודד למולדת הטובה והחמה. פקידי משרדים ממשלתיים שם לא עיכלו: "אר יו שור?" שאלו אותי. דודנית כתבה לי: "אלי, תחשוב פעמיים על הצעד הגורלי שאתה עושה כי כאן יאכלו אותך בלי מלח". החלטתי לחזור וחזרתי.
לא חלפו ימים והמציאות טפחה על פני. חיפשתי את האנשים של פעם ולא מצאתי, ראיתי ישראל שונה - לא בהכרח לטובה. לא נשאר מאומה ממה שהיה. הייתי בשוק. אפילו את השפה קלקלו לי. פתאום היא מתובלת במילים זרות כמו: "יעני", "אחלה", "וואלה", "על הכיפאק", "סחתיין", "פאשלה", "סבבה"... וגם מילים ומשפטים באנגלית, אנשים מדברים בשגיאות, ולא רק ברחוב אלא בתקשורת גם. רצחו לי את השפה שאהבתי.
אתם בוודאי שואלים: מה מחזיק אותי בכל זאת. התשובה קצת מגוחכת - העבר. העבר מחזיק אותי. ההווה קשה, ומה אפשר לצפות מהעתיד? כל יום - מחר יהיה בגדר עבר. העבר יקר לי. תמיד אמרתי שיומי שווה ליומיים של אחרים; פיזית, נפשית ורוחנית.
אף אחד לא מחכה לי. שום דבר לא בוער. פעם עבדתי כמו מטורף - כיום אני מפסיק, יושב ומאזין למוזיקה מתקליטים כשעיני תוהות באופק, בים שאני יכול לראות מהחלון ושאליו נבצר ממני להגיע... הים והעצים שתמיד אהבתי. שלא כבעבר, היום אני מתעמק יותר בניואנסים שונים של היצירה שלה אני מאזין, מבחין בביצוע טוב יותר מהאחר, חשוב לי מי הוא המנצח, מי היא התזמורת המבצעת, המבצעים ותאריך ההקלטה. יוצא לטפח את הגינה הקטנה והמיוחדת שלי, מאכיל את החתולים ואת הציפורים.
ישראל אכן נתברכה באמנים יוצאים מהכלל בהרבה תחומים, אנחנו יכולים להתגאות בזה. מוזיקה, מחול, ספרות, ציור ופיסול. אחת הסיבות לכך היא מגוון האוכלוסיה. באו לכאן מכל קצוות תבל, עם סגנונות, צבעים, ניחוחות, צלילים, מנהגים ומסורת שונים. חומר הגלם ישנו בכל שתפנה, והכול יכול להיות למרקם מרשים של יצירה שיהיה לה הד לאומי ועולמי אדיר. אבל חייבים לעזור, לעודד, לתמוך, בכל דרך כולל במשאבים כספיים כמובן, ככה זה בכל מדינה נאורה אחרת.
