מלחמת הדלפות בתקשורת

לפני שנים לא רבות, כשדיברו על "הדלפה", היה מדובר בלשון יחיד או "הדלפות" התכוונו לשתיים שלוש מכסימום. כיום, ממש לעינינו, מדובר בשיטפון, בדליפות מסחריות - ובמידה והגופים המתאימים, שהם היועץ המשפטי לממשלה, ראש אגף החקירות במשטרה ופרקליט המדינה, לא יתערבו בנעשה וינקטו בסנקציות חריפות, כמו העמדה לדין משמעתי, או פלילי, הדחה, העברה מהתפקיד, הורדה בדרגה, ולא יבלמו בהקדם את התופעה, מערכת המשפט תצא ניזוקה וקשה יהיה לתקנה.

המצב כיום, נכון לכתיבת שורות אלה, שהחקירות והחשדות נידונים במעין פרוצדורה של "קדם משפט" ע"י העיתונות והציבור. ואם יגדיר זאת מישהו - כ"משפט שדה" ע"י העיתונות, לא תהיה זאת הגדרה מוגזמת.

עלי לציין ולהדגיש - אין מדיניות רשמית של "הדלפות", אבל מאחר שהגופים האחראיים, אובדי עצות, לא מתפקדים, לא נוקטים בסנקציות, הנושא הפך ל"פרוע" ואיש איש על דעת עצמו, "מדליף" כראות עיניו - כל אחד ומטרותיו עמו.

היועץ המשפטי לממשלה (דאז) אליקים רובינשטיין, יצא בזמנו למאבק נגד התופעה השלילית, אך לא הצליח לבלום אותה. היועץ המשפטי הנוכחי, מני מזוז, יכול לנופף עם הנחיות היועץ, המונעות זאת, אך חוסר מעש וחוסר הרתעה לא מונעים זאת. כנ"ל ההוראות במשטרת ישראל, הכל כתוב ומאורגן, אך החוקרים, הקצינים, המחוזות, הניצבים לא נוקפים אצבע, אלא עושה רושם שהיחידות השונות, מתחרות בתופעה ובעמקתה - כל מחוז וניצב למטרותיו.

העיתונות והתקשורת על כל אגפיה - משחקות כאן תפקיד מרכזי וחיוני, בהבאת "ההדלפות" - לידיעת הציבור בהעצמתן, בליבוי האש הבוערת והפיכתה ללהבה ציבורית - תוך רדיפה אחר רייטינג, תחרות בין ערוצית ובין העיתונים, וכל זאת על חשבון הנחקרים וחמור יותר מערכת אכיפת החוק.

"ההדלפות" המאסיביות, לפעמים או-ליין ממוטטות את אבני היסוד של מערכת אכיפת החוק, מערכת המשפט, ומרוקנות מתוכן את העקרונות הבסיסיים, עקרונות הברזל של משפט הוגן, של חזקת החפות ופגיעה אנושה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, והם נרמסים בראש חוצות - ואין זועק ואין מונע ואין עוצר.

כבר היו "הדלפות" בעבר בעלות אופי מגמתי, אידיאולוגי, פוליטי, אישי וכו'. (הבולט ביניהן - ההדלפה של הפרקליטה עו"ד גלאט-ברקוביץ בפרשת חיקור הדין של שרון). ראה את פרשת דרעי, בראון-חברון, חקירת נתניהו (בנושא ההובלות והמתנות), חקירת צחי הנגבי, חקירת הנשיא לשעבר קצב, תיק רמון (בנושא - מחלת הנשיקה), בהם נחצו כל הקווים.

אבל לשיא שלילי כמו בחקירות אולמרט, במיוחד החקירות האחרונות הקשורות לטלנסקי + ראשונטורס - טרם הגענו בעבר. עו"ד אורי מסר מסרב ובצדק, לשתף פעולה עם המשטרה בגלל ההדלפות של עדותו ולכן החליט לשתוק. תופעה זאת כבר הייתה בעבר - והיא תתחזק בעתיד ובצדק, לאור ההדלפות האחרונות.

בלי קשר לאשמות, לתוכנן, לנושאי החקירה והאישים הקשורים בה, לא יתכן להשלים במדינת חוק וסדר עם המשך התופעה של שפיטה עיתונאית.

סימביוזה בין העיתונות לחוקרים

אני לא מאשים את העיתונות - הם למעשה עושים את מלאכתם ומביאים לציבור את המידע והעובדות שהם מצליחים לדלות ממקורותיהם, למרות שניתן לדרוש יותר בקרה ואיפוק מצד העורכים, אבל הם מקבלים "גחלים לוחשות", מוסיפים רוח וצבע טרי - ועושים "מנגל" עם נבחרי הציבור הנחקרים.

הסימביוזה בין העיתונות וחוקרים מדליפים צריכה להדאיג את מערכת אכיפת החוק. הבילוי החביב "בוא נעשה על האש" - מתאים למצב שבו מנהיגי הציבור, מכל המפלגות ומכל הזרמים מקבלים טיפול "עשרת אלפים" מצד התקשורת.

מובן שיש גם "אתרוגים" - שאליהם מתייחסים בזהירות ובכפפות משי. בזמנו זה היה אריק שרון בתקופת ההינתקות שבמהלך זה התאים באידיאולוגיה לרוב המבקרים שלו בעבר, הם התכופפו ושמרו עליו שלא יצטנן.

לאמור: לעיתונאים, עיתונים, יש אג'נדה והם מעלים, מורידים, תוקפים ומבקרים פוליטיקאים בהתאם לתפיסת עולמם ורצונותיהם הפוליטיים.

לעומת זאת - בנימין נתניהו, נשפט ברותחין כשיצא לאנגליה בזמן המלחמה, ונהנה מפינוקי יתר, במלון, בכביסה ובפן, והעיתונות והטלוויזיה חגגו בתחקיר מעמיק של מספר פרקים, כאשר הכתבים מצלמים את המלון מבחוץ, את הסוויטה מבפנים, מראיינים את פקיד הקבלה ומצביעים על השחיתות המוסרית של יו"ר האופוזיציה.

בלהט הדיווח שכחו לציין - שנתניהו נתבקש ע"י משרד החוץ - לצאת ללונדון בזמן מלחמת הלבנון השנייה, כדי להסביר את מדיניות ישראל ומטרות מלחמתה. שכחו להדגיש שנתניהו הוא מסבירן ונואם עבור ישראל מס' 1 היום במערכת, שבמהלך שלושה ימים קיים כ-50 ראיונות, מפגשים + קשר עם הקהילה היהודית וצמרת הממשל האנגלית. דבר - שלא נראה לי שנציג אחר מסוגל לעשות בכמות ובאיכות.

אז נכון, שהפינוקים הקטנים היו מיותרים בנסיבות המקרה, אבל להתרכז רק בהם ולהתעלם מן העיקר, מצביע על תקשורת לא מאוזנת, לא מפרגנת ומגמתית. אין צורך לאהוב את נתניהו (מי שלא רוצה) או לתמוך בו (מי שלא רוצה), אבל אפשר וחייבים לדרוש הגינות בסיסית, איזון ופרגון אם אכן מגיע.

כל התרגילים האחרונים בפוליטיקה של אהוד ברק קדימה והשמאל הנאור - באים כדי לבלום את נתניהו תחת הסיסמה אם תפרקו את הממשלה - תקבלו את נתניהו. מבחינה פוליטית - זה תקין מבחינה ציבורית, מוסרית - אני בספק.


האתרוג- ציפי לבני


לתקשורת יש בתחום זה תפקיד רציני ועליה למלא אותו, בהגינות, באיזון, באומץ ובשקיפות. עכשיו "האתרוג" - הוא ציפי לבני - שמובילה במירוץ בקדימה, ולכן כאשר היא טסה מפריז לארץ, עם הפמליה, באלפי דולרים מיותרים ומבוזבזים על חשבון הציבור, זה נסלח לה, ולא מוזכר כלל בתקשורת. עכשיו תארו לעצמכם אם זה היה נתניהו.

במקרה של חקירות אולמרט - נתקלנו בתופעות שלא היו בעבר. פרט להדלפות מאסיביות חלקן און ליין - צוות התגובות של אולמרט, לרבות הסנגוריה, משיבים מלחמה שערה. תגובות, גרסאות, ספינים תקשורתיים מגמתיים יוצאים מלשכת אולמרט - והופכים את החקירות לקרקס תקשורתי.

ניקח את החקירה המוקדמת של טלנסקי. החקירה הראשית - הודלפה לתקשורת ונתנה לציבור הרגשה לא נוחה בלשון המעטה. השאלות, המטרה והדרך שבה טלנסקי - ייחקר בחקירה הנגדית - הודלפו לתקשורת (לפני החקירה), דבר לא רגיל, לא מקובל ומסוכן.

הסכנה בטקטיקה זו - היא בכך, שטלנסקי מוזהר מראש על כיווני החקירה - ומצד אחר עם טלנסקי הוא איש: רמאי, שקרן, מניפולטור, בריון, מאיים, סחטן - והיה בקשרים חברתיים עסקיים, חבריים עם אולמרט משך 15 שנה, כולל מכתבי המלצה חמים שקיבל ממנו לעסקיו, מה זה אומר על אולמרט האיש והמנהיג. שנאמר: "אמור לי מי חבריך - ואגיד לך מי אתה", ועל כך נאמר: חכמים היזהרו בדבריכם ובהדלפותיכם - כי זה יכול להיות בומרנג.

ובאשר להדלפות גופן, כך ניתן למיין אותן למספר קטגוריות, לפי משקלן, מטרותיהן ואיכותן. עם זאת, ברצוני להעיר, לכל אותם מומחים פרשניים, עיתונאיים ואנשי ציבור, שצידדו ומצדדים בהדלפות, נוסח עו"ד גלאט-ברקוביץ מהפרקליטות שהם במו ידיהם ובפיהם, לא רק טועים ומטעים, אלא מכרסמים בשלטון החוק, מביאים לחוסר אימון במערכות אכיפת החוק ובמערכת המשפט.

ולהלן דירוג ההדלפות לפי שיטתי:

א. הדלפות שוליות, למטרות קבלת כותרת בתקשורת, שאינן מזיקות במיוחד, אבל עושות רעש זמני לגוף מסוים כמו, משטרה, מע"מ, מכס, פרקליטות.

ב. הדלפות חיוביות - כגון: דיווח על פעולות המסכנות את שלום הציבור, את החברה, על שחיתות מוסדית ציבורית ופרטית, לרבות הברחות, זיופים וכו'.

ג. הדלפות אסורות - על-פי כל קנה מידה מוסרי חברתי, משפטי וביטחוני. זה כולל אינטרס פוליטי, אידיאולוגי, כדי להשיג שלטון או להפיל שלטון, תמורת כסף או טובות הנאה, קידום אישי.

ד. הדלפות - במסגרת תרגילי חקירה מאושרים ע"י צמרת המשטרה והפרקליטות.

לסוג זה ניתן לייחס - הספקת מידע שגוי כגון: עיתון מודפס במיוחד (בעותק אחד) עם מידע על מעצר חשודים וביניהם "עד-מדינה", או משתפים פעולה עם המשטרה וכדו'. פרסום ידיעה והפצתה בין גורמי משטרה ועבריינים על ממצאים מסוימים, שימוש במדובבים או כדו'.

ה. הדלפות מבית משפט, מזכירות, מתמחים. לסוג זה ניתן לשייך מקרים של קשרים עם מזכירות בתי משפט, מתמחים ואפילו שופטים שמעוניינים שפסק הדין שלהם או החלטה ספציפית יקבלו פרסום ושמם יוזכר לעניין קידום ואגו.

הריצה לתקשורת

אחת הרעות החולות של המשטרה היא הריצה לתקשורת, תוך הדלפות בלתי פוסקות על הנעשה בתיקים שבטיפולה, לדוגמא: תיקי החקירה של הנשיא קצב, התיק של רמון, התיקים בזמנו של חקירת בנימין נתניהו ואשתו שרה, השר צחי הנגבי ואנשי ציבור רבים נוספים.
הקשר הסימביוטי לתקשורת, נחוץ למשטרה כדי להראות לציבור שהיא קיימת, היא עובדת, היא מצליחה, חיה ובועטת.

משך השנים המשטרה "חטפה" ביקורת קשה על קשר הדוק זה, הן בגלל ההדלפות התמידיות, לפעמים מחקירה און-ליין, והן בשל מסיבות עיתונאים מיותרות, מתוקשרות ובומבסטיות.

יש הרבה דוגמאות למסיבות עיתונאים מיותרות שהביאו למשטרה בסופו של דבר, עגמת נפש וביזיונות לא קטנים. שתיים מהדוגמאות הנ"ל שייכות לזמן האחרון. תפיסת האנס בני סלע בנהרייה על שלל קציני המשטרה בראשם - המפכ"ל והשר לביטחון פנים - דיכטר, והתצלומים הקשים עם האנס על-ידי השוטרים.

השנייה - מסיבת העיתונאים המתוקשרת היחצנית והמוקדמת מדי, בפרשת רצח הילדה מקצרין והצבעה על הנאשם הבטוח זדורוב, כרוצח שהודה ושיחזר.

כיום כבר ברור שתיק הרצח הזה מסובך הרבה יותר מהפתרון המהיר שהציגה המשטרה. הספקות והחורים השחורים בראיות ובהוכחות (ד.נ.א. - סימני נעליים, שערות), הולך וגדל מדי יום כולל שהנאשם חזר בו מההודאה והשחזור. עכשיו - המשטרה משחררת כל יומיים ראיות חדשות כדי להראות שהיא צודקת - וגם זאת דרך פסולה.

הפתגם הערבי החכם - המהירות מהשטן, בכל הקשור להצהרות המשטרה, מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. הבעיה היא - שהם עדיין לא הפנימו את הבעיה ולא למדו אותה.

הערות לסיום:

א. הטענה שהציבור רשאי לדעת על חקירה של נבחר ציבור, במיוחד ראש ממשלה, שר, ח"כ, ראש מפלגה, נשיא היא לגיטימית ומוצדקת.

ב. אבל הדרך צריכה להיות לא באמצעות "הדלפות" אישיות, מגמתיות או אידיאולוגיות - אלא בצורה מסודרת מאורגנת ומבוקרת.

ג. לדעתי - דובר משרד המשפטים ביחד או לחוד, בצורה מתואמת, עם דובר משטרת ישראל עליהם לפרסם הודעה בנוסח כללי על החקירה כמו: "ראש ממשלת ישראל - נחקר בחשד לעבירות של קבלת כסף בסכומים גדולים למטרות שאינן לגיטימיות או שלא בהתאם לחוק".

ד. הציבור זכאי לדעת, אבל לא את הכל, לא בצורה מפורטת ורק בזמן הנכון והראוי.

ה. פרסום חקירת אולמרט ועדותו המפורטת - בעיתונים, באינטרנט ובכל אמצעי התקשורת האלקטרוניים, בטרם הוחלט על כתב אישום, שימוע או משפט - היא חרפה למערכת אכיפת החוק.

ו. שהמשטרה והפרקליטות, לא יתפלאו שבעתיד הקרוב נחקרים יסרבו להיחקר ולמסור עדות ובצדק, לאור קרקס ההדלפות המתחולל לעינינו.