ענייני השעה הבוערים רומזים על בחירות קרבות. מדובר בבחירות חשובות, שכן מכלול נושאים משמעותיים עומדים להצבעה. אלא שמעליהם מרחף צילו של משבר חמור: משבר הדמוקרטיה הישראלית. משבר זה מתבטא באחוזי ההצבעה הירודים ובמדדי-אמון נמוכים של הציבור ברשויות השלטון, הנובעים בין היתר מתחושות מיאוס מן הפוליטיקה ומן הפוליטיקאים, ומאינדיבידואליזם וסקטוריאליזם קיצוניים הפושים בחברה.
למשבר זה מיוחסות סיבות רבות, בין היתר העדר מנהיגות ואבדן-דרך. הטענה המושמעת ביותר כהסבר לתופעה היא הפיחות בדימוי הכנסת והממשלה, במיוחד מן ההיבט של השחיתות הפלילית ונהנתנות הנבחרים. טענה זו מושמעת בדרך-כלל מצד בעלי אינטרס אידיאולוגי, שבחלקם גם עוסקים בעצמם בהשחרת המוסדות הנבחרים ובדה-לגיטימציה של סמכותם. אבל טענה זו היא כוזבת, ואת ההוכחה לכך סיפק אצלנו אריאל שרון, שנבחר תחת חשדות פליליים חמורים, רק משום שהבוחר האמין שהוא אדם שיש ביכולתו לבצע מדיניות.
הרשויות הנבחרות כלואות בסד
אם כן, למשבר הדמוקרטיה הישראלית יש סיבה מהותית אחרת: אבדן אמונתם של האזרחים ביכולתה של ישראל, באמצעות מוסדותיה הנבחרים, לפעול כגורם לאומי עצמאי, כשהם רואים שגם מנהיגים טובים ובעלי-חזון נכשלו אצלנו בשעת-מבחן וכפפו את משנותיהם והוראותיהם ללחץ חיצוני. בדמוקרטיה ייצוגית כשלנו, הרי אם ההצבעה בבחירות כל כמה שנים – אותה פעולה המהווה את מנוף ההשפעה העיקרי של האזרח – נתפסת כחסרת-משמעות, מתמוטטת הצדקתה העיקרית של השיטה. כי אם הרשויות הנבחרות אינן מסוגלות לבצע מדיניות והן כלואות בסד אילוצים חיצוניים, אין טעם ממשי בבחירת האחת במקום האחרת. מסקנתם האינטואיטיבית של אזרחים רבים היא כי לעת זו כל שנותר הוא לעשות איש איש לביתו.
מה, אם כן, מגביל את ביצוע המדיניות? מובן שיש כאן שילוב גורמים, כמו למשל היעדר מנהיגות, אובדן דרך וחזון, וכו'. ובכל זאת, אלו הם במידה רבה תוצאות של סיבות עומק. עיוננו מוביל לנקודה הארכימדית הבאה כשורש המשבר הדמוקרטי: הלחץ הלא-אזרחי המופעל על השלטון, הגורם לו לבצע מדיניות אחרת מזו אשר לשמה נבחר. השאלה המתבקשת כעת נוגעת לזהותם של אותם מפעילי לחץ. שני גורמים מובהקים מתבלטים: הראשון הוא לחץ העולם הגדול, בו לא נעסוק כאן אלא רק נציין כי זה ליווה את ישראל מאז קמה, ובכל זאת השכילו קברניטי המדינה לפלס בו דרך; וגורם שני, פנים-ישראלי, שחולל מאבק אידיאולוגי יסודי, עמוק וחריף בשדות הקרב הלא-מוחשיים שבתפר שבין רשויות השלטון.
במסגרת מאבק איתנים זה ישנן שתי אידיאולוגיות מתחרות, המציגות שתי גישות שונות לחלוטין לדמוקרטיה ותופסות באופן שונה זו מזו את מהותה. כמעט בהסתר גברה האחת כמעט לחלוטין על השנייה, והותירה את הרשויות הנבחרות של המדינה מובסות אידיאולוגית, ולכן גם חסרות כוח ושיניים בעיני עצמן. יהיה נכון לקבוע כי הניצחון היה שלם כל-כך, עד שהרשויות הנבחרות אימצו – מבלי להבין את המשמעות הגלומה בכך – את האידיאולוגיה, אשר במהותה מכוונת לעקר ולדלדל את כוחן של הרשויות הייצוגיות עצמן.
ניאו-ליברליזם – הדמוקרטיה "הנכונה"
מיהן האידיאולוגיות המתחרות? האחת היא הדמוקרטיה הליברלית, הרואה את עיקרה כ"שלטון העם". מדובר בפרויקט בן כמה מאות שנים, אשר תופס את החירות האזרחית כתוצאה של חירות לאומית, קרי, של ריבונות עצמית עממית. כך נולדה הדמוקרטיה מחדש בעת החדשה, וזהו האופן העיקרי שבו היא עדיין פועלת. האידיאולוגיה השנייה צעירה ביחס, אך צוברת תאוצה מאז מלחמת העולם השנייה. מכיוון שלדמוקרטיה הליברלית יש זכות-ראשונים, נקרא לשיטה הדמוקרטית החדשה "ניאו-ליברליזם". זו מציגה מודל של דמוקרטיה כמשטר של "זכויות-אדם", שבו קול העם וחירות האומה משניים לפרט, ליחיד. במידה רבה הכינוי "דמוקרטיה" למשטר, שמרכזו הפרט, הוא הטעייה גמורה. שהרי דֶמוֹס משמעו שבט, עם (ומכאן הביטוי "שלטון העם"), ולא "האדם באשר הוא אדם", או שאר הנוסחאות החדשות, הבאות למעשה להציג אלטרנטיבה להכרעות הרוב במגוון נושאים. ואף-על-פי-כן, יותר ויותר מצליחה הגישה החדשה למצב עצמה כ"דמוקרטיה מהותית", כלומר לא רק כדמוקרטיה, אלא כשיטה הדמוקרטית ה"נכונה" הבלעדית.
מכיוון שתשתית הצדקתה של הדמוקרטיה הליברלית הרגילה היא שלטון עצמי של עם, קרי, של ציבור אנשים, עיקרה הוא חירות המושגת תוך הסכם ופשרה, כלומר בדרכים לא-אלימות. מכאן מתבהר כי מה שמוצג על-ידי מתקיפיה כעניין פורמלי בלבד הוא למעשה עקרונה הראשי, המהותי והמוסרי של הדמוקרטיה הליברלית: עקרון הרוב, שמטרתו עיצוב חיים משותפים בדרכי נועם ושכנוע. לעומתה, הדמוקרטיה הניאו-ליברלית מבטאת שלטון של ערכים בלתי-תלויים. הערכים הללו נקבעים על-ידי תיאוריה של זכויות-אדם, ולדעת חסידיה, יש לדאוג לכך שהשתת ערכים אלה – אף אם יאחזו בהם בפועל מיעוט קטן ביותר, ואף אם יפגעו ברוב – לא תיסוג מפני החלטת רוב, דעת העם, או פשרה ציבורית, יהיו אלו אשר יהיו.
שחקן פוליטי אפקטיבי על חשבון הרשויות הנבחרות
מכאן מובן מאליו כי הניאו-ליברליזם, שעיקרו הוא "זכויות אדם", אינו יכול לסמוך על פעולת הבחירות, כדי לקדם את עצמו. זאת מכיוון שהעם אינו תמיד נוהה אחר רעיון בלתי-מוגדר ובעייתי זה, וממילא אין – וככל הנראה גם לא תהיה – תיאוריה מוסכמת של זכויות אדם, בוודאי לא בעיתות-משבר וסכסוך-דמים לאומי. ובכל זאת, זוהי שליחותו העצמית של זרם זה, ולביצועה נדרש הניאו-ליברליזם לכוח מימוש, וכוח זה במדינה משמעו מוסד מדיני, שביכולתו להשית את תפיסת זכויות-האדם על הרשויות הנבחרות. במערב זהו בית המשפט העליון, שמאז מלחמת-העולם השנייה וצמיחת הניאו-ליברליזם, עלה בחשיבותו יותר ויותר (משפט אחרון זה הוא כמעט ציטוט של מי שהיה נשיא ביהמ"ש העליון, אהרן ברק).
לבית המשפט העליון אצלנו יש יתרון על-פני הרשויות האחרות, בהיותו גוף קטן, שהרכבו אינו תלוי בהצבעה בבחירות. אם כן, התעצמותו זו של בית המשפט והפיכתו לשחקן פוליטי אקטיבי – במובן המלא של "פוליטי", ולא במובן החלש של "ימין ושמאל" ישראלים – על חשבון הרשויות הנבחרות, כל מהותה היא הגבלת כוחו של העם, על-ידי הגבלת כוחם של נציגיו. כל זה נעשה כדי לשמור על ערכים שלכל-הפחות בחלקם אינם מוסכמים על הרוב. רבים אינם מוצאים דופי בהגבלת הדמוקרטיה לשם ערכי זכויות-אדם. ומה הפלא? זוהי האינדוקטרינציה החמורה השלטת כיום בתכני מערכת החינוך, שכולם על טהרת "הזכויות". אלא שלמצער, על תומכי הגישה להודות בכך ששיטתם אנטי-דמוקרטית (במובן הקלאסי של דמוקרטיה), באותו אופן שבו הדמוקרטיה העממית בברית-המועצות – שעל שפתותיה נישאו הנעלים שבאידיאלים – הייתה דמוקרטיה בשיתוף-השם בלבד. אם כוח פוליטי קובע ערכים מהותיים (שאינם חלק מהצדקת הדמוקרטיה כשלטון-עם) וכופה אותם על רוב הציבור, זכויות אדם אולי יש (אם כי לזמן מוגבל בלבד, יאמר הריאל-פוליטי), אך דמוקרטיה בוודאי אין.
הבון-טון האינטלקטואלי
עד כאן מתוארת מגמה כללית בעולם המערבי. ובכל זאת, בשאר העולם משכילים להתאים את האידיאולוגיה החדשה לזמן, למקום, למסורת הפוליטית, ובעיקר וחשוב מכל: לאיזון הנדרש בין הרשויות, באופן שנשמרת כראוי עליונות הרשויות הנבחרות מתוקף היותן מייצגות, כפי שנדרש בתיאוריה הליברלית. לעומת זאת, בישראל הגיעה כפיית הניאו-ליברליזם דרך בית המשפט העליון לאבסורדים גמורים, שאינם מוכרים משום מקום אחר בעולם. כך, למרות הימצאותה במשבר ביטחוני וקיומי גדול, מהווה ישראל כוח חלוץ עולמי בהפיכת סדרי משטר וכפייה הר כגיגית של ערכי זכויות-אדם מוקצנים, אשר עומדים לעתים בניגוד גמור לדעתו ולערכיו של הציבור, הנותר יותר ויותר חסר-אונים ויכולת השפעה.
נבהיר כאן שתי נקודות, הנוגעות בלב הדברים. ראשית, התומך בדמוקרטיה הניאו-ליברלית – וזהו הרי הבון-טון האינטלקטואלי – תומך בעיקור הציבור מכוחו בשלל נושאים מהותיים, היות שהשיטה מתרכזת בשימור זכויות האדם ולא במספר המצביעים בקלפי או באמונם בכנסת ובממשלה. לכן עליו לקבל בהשלמה את הפיחות בהשתתפות בבחירות ובשאר המאפיינים של הדמוקרטיה הליברלית הבריאה. הפיחות בהללו הוא תוצאה מובהקת של השיטה הניאו-ליברלית, המעקרת במכוון את המצביעים מיכולתם למשול.
שנית, בניגוד לתדמית הצחורה שהניאו-ליברליזם מפיץ על עצמו, בכל שיטה פוליטית יש כפייה. הדמוקרטיה הליברלית כופה את הכרעות הציבור על הפרט, מתוך הבנה שבחברה האנושית תמיד יהיו מאבקים ערכיים, והשיטה המיטבית היא זו המשמרת את החירות והאוטונומיה של מרבית האנשים. הדמוקרטיה הניאו-ליברלית, לעומת זאת, כופה את חירות היחיד על החברה, מתוך העמדת היחיד וזכויותיו במרכז, תוך כפירה בערכים הקהילתיים. כך, למשל, אם תוכרז על-ידי הניאו-ליברליזם זכותו של אדם ללכת בעירום (דוגמא מומצאת) או להתפרנס מהפצת פורנוגרפיה (דוגמא אמיתית), לפי שיטה זו, על הציבור להבין שאסור לו לאסרם, וכל חוק שיתקבל בעניין יימצא על-ידי בית המשפט כבלתי-חוקתי.
אם כן, הליברליזם מבוסס על כפיפת המיעוט לדעת הרוב. לעומת זאת, הניאו-ליברליזם מבוסס על כפיפת הרוב לדעת המיעוט. ישפוט כל-אחד באיזו משתי השיטות מהוות הבחירות הליך אפקטיבי וממשי, ובאיזו שיטה יאמין האזרח ביכולתו להשפיע.
