מי שמעיין בתמלילי החקירה של ראש הממשלה אהוד אולמרט יכול להגיע למסקנה, שלבד מההתבזות העצמית שלו, הוא גם גורם לעצמו נזק עצום - נזק שיפגע בו קשות במורד הדרך.
כי שוב אין ספק: אילו אולמרט היה נחקר רגיל, שאינו ממלא תפקיד מיניסטריאלי, היה עליו לשמור על זכות השתיקה.
אבל אולמרט מתעקש להמשיך איכשהו בתפקידו כראש הממשלה, וכך להפקיע מידי עצמו את הזכות הכל כך חשובה הזו.
נכון, בחקירה אולמרט מתחמק, אינו זוכר, אינו יודע, אבל על זכות השתיקה אין הוא שומר, וכך - הוא מספק לחוקריו גירסה כלשהי, אומנם צולעת, אבל גירסה.
ומכיוון שכך, נשאלת השאלה מה עדיף בעיני חוקריו של אולמרט: חקירות מקוצרות במשורה, שבהן הוא חייב לדבר ולמסור גירסה, או חקירות מרתוניות, שבהן הוא ישמור על זכות השתיקה?
מבחינה מקצועית גרידא, נראה שהאופציה הראשונה עדיפה. עדיף אולמרט מדבר, ולו לזמן קצר, על פני אולמרט שותק במשך שעות וימים וחודשים.
וכשזו תמונת המצב, נשאלת השאלה אם השיקול הזה אינו מחלחל למערכת שיקוליו של היועץ המשפטי לממשלה שלא לפעול באופן ממשי לסילוקו של אולמרט (בין בהכרזה על נבצרות ובין באמצעות כתב אישום).
במילים אחרות, נראה שמזוז רוכב על התעקשותו של אולמרט להמשיך בתפקידו, ומפיק מההתעקשות הזו תועלת חקירתית לא מבוטלת.
מה אולמרט עצמו מפיק מהעינוי הסיני שהוא עובר בימים אלה? הוא הרי גמור - גם לדעת תומכיו.
נוכח מצבו הפוליטי הסופני, קשה אפוא להבין מדוע אולמרט אינו מודיע על התפטרותו, ומכריז כי עקב ההדלפות - הוא החליט שמהיום והלאה הוא ישמור על זכות השתיקה.
