אזרחי ישראל לטוב ולרע

בעקבות פיגועי הטרקטור בירושלים נשמעות קריאות לחיזוק השליטה שלנו באזורים הערביים בשטחי הקו הירוק. אז קודם כל, בוקר טוב אליהו. ועם זאת יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא. רק חשוב שההצהרות יתורגמו גם למעשים ולא יישכחו להן עם שכוך הסערה, כמו רוב הדברים שיוצאים מפיהם של הפוליטיקאים בימים אלה.

אמנם צירוף המילים "חיזוק השליטה" מעורר בנו אסוציאציות ימניות. אך לפי דעתי הוא הכרח בל יגונה ואיננו (לאו דווקא) נובע מתפיסת עולם ימנית. אומנם "שליטה" נשמעת כמו דבר מה כוחני, אך חשוב להזכיר שגם אזרחיה היהודים של המדינה נתונים למרותו של השלטון הישראלי. ולהיות כפוף לשלטון זהו מצב שטומן בחובו זכויות בצדן של חובות. ונראה לי, שהערבים הישראלים היום מרגישים פטורים מאי אלו חובות משום שיש להם פחות זכויות.

מערב פרוע

אז קודם כל, השאלה האם ערביי ישראל מרגישים מקופחים בצדק או שלא בצדק מעניינת אותי פחות. מה שמעניין אותי זה איך מתמודדים עם הסיטואציה שבה יש לך אזרחים של מדינת ישראל שבמובנים מסוימים הם אזרחים סוג ב' ובמובנים אחרים יוצאים נשכרים מכך ששלטון החוק באזורים בהם הם חיים רופף במקצת. אז התשובה הקלה היא - להתחיל להתייחס אליהם כמו אל שאר אזרחי ישראל. אבל ברור שזה לא כל כך פשוט כי שאלת ההשתייכות הלאומית תמיד נמצאת שם ברקע.

אז בואו ננסה להוריד את הדיון לקרקע. המצב היום בכפרים הערביים, במיוחד במזרח העיר ירושלים, נע בין סוג של "מערב פרוע" (במקרה שלנו מזרח) ובין מעורבות יתר של גורמים עוינים. המצב במזרח העיר ירושלים גרוע מבשאר המקומות, משום שהערבים בירושלים הם אומנם בעלי תעודה כחולה אך הם אינם אזרחים של מדינת ישראל. המשטרה נמנעת מלהיכנס לאזורים הערביים ולכן כמעט שאין אכיפה של שלטון החוק (אפילו של חוקי התנועה).

אבל נעזוב לרגע את החלק של ה"ימני" של "חיזוק השליטה". באזורים הערביים אין תשתיות ראויות. כשאתה נכנס לכפר ערבי או עובר באזור ערבי בתוך עיר (בתל אביב, ירושלים וחיפה... כמעט שאין עיר בישראל שאין בה אזור ערבי כלשהו) אתה מיד מרגיש במציאות אחרת. זו לא בדיוק ישראל. וזוהי כל הבעיה. אז נכון שערביי ישראל צריכים להרגיש גם את נחת זרועו של שלטון החוק ישראלי (כשצריך). אבל הם גם צריכים לקבל את מה שאזרחי ישראל היהודים מקבלים (כמובן במסגרת מה ששיקולי הביטחון של מדינת ישראל מאפשרים).

אני מכוון לדברים מאוד פשוטים, דברים שנכון שגם תושביה היהודים של הפריפריה לא תמיד מקבלים ברמה הראויה. דברים כמו תשתיות ראויות של מים, חשמל, תחבורה ציבורית, סלילה מחדש של כבישים, שילוט ראוי, גני משחקים, שתילה וטיפוח של עצים... הידעתם שבמזרח העיר ירושלים עובר רק קו אוטובוס אחד של אגד? הידעתם שבמזרח העיר ירושלים יש רחובות בלי שמות? אז נכון שזה כולל גם כמה דברים "רעים" מבחינתם של ערביי ישראל כמו פיקוח יותר הדוק על הבנייה - הפסקת הבנייה הבלתי חוקית. אבל כך זה אמור להיות במדינה מתוקנת, לא? ובטווח הרחוק נראה לי שזה גם לטובתם.

בעיני, זה דבר שלא יעלה על הדעת שאזרחים/תושבים של מדינה כלשהי מקבלים חינוך שאיננו בפיקוח של משרד החינוך של אותה המדינה. אחר כך אנחנו מתפלאים שהם לא יודעים עברית כל כך טוב ולא כל כך אוהבים אותנו. אז כן, אנחנו צריכים לחזק את השליטה שלנו בכפרים/שכונות ערביות. אבל אנחנו גם צריכים להבין שבמידה מסוימת זו גם אשמתנו שיש אנשים פה שמרגישים לא שייכים. אומנם אין פתרונות קסם אבל אנחנו אפילו לא עושים את המינימום הנדרש.

אז נכון שצריכה להיות גם תמורה להשקעה - לא יכול להיות שאנחנו ניתן והם יקבלו וימשיכו לדבר בשנאה על מדינת ישראל. אבל משפט זה מכיל בתוכו את מהות כל הבעיה, כל עוד הם "הם", אז הם ימשיכו לשנוא או רק להרגיש לא כל כך שייכים. והתפקיד שלנו הוא לנסות לגרום להם להרגיש קצת פחות "הם" וקצת יותר אנחנו. ולמרות שזוהי משימה קשה מאוד אפשר וגם צריך להתחיל בדברים הפשוטים, בשגרת היום-יום. כי לדעתי, העתיד של מדינת ישראל תלוי בכך (ממש כך). ההיגיון של ההינתקות היה לשמר את הרוב היהודי במדינת ישראל. אבל אל לנו לשכוח שחמישית מאזרחי ישראל הם ערבים. ואנחנו מוכרחים להתמודד עם המציאות הזו.

אנחנו צריכים לתת להם יותר אבל גם לצפות למשהו בתמורה. וב"לצפות" אני מתכוון שאם זה לא יקרה באופן וולונטרי אנחנו גם נכפה עליהם לתת משהו בתמורה. ואם תאמרו שבכך נגרום להם להרגיש עוד יותר לא שייכים וש"הם" בכלל לא מעוניינים בזה. אז התשובה שלי, שלפעמים מה שמתחיל שלא לשמה הופך בהמשך לשמה ושצריך להתחיל איפשהו.