הבוקר העפתי חצי מבט לעבר המסך עליו שודרו הפסדיה אתמול של הג'ודאית הישראלית אליס שלזינגר. בפינה השמאלית העליונה של המסך הופיעה כיתובית באנגלית שציינה מי הן המתמודדות: ישראל וצרפת. כן, ישראל וצרפת. לא הספורטאיות מתמודדות אלא המדינות.
זוהי בכלל הרוח של המשחקים האולימפיים מזה עשרות שנים: תחרות בין מדינות ולא בין יחידים. זה מתחיל בטכס הפתיחה, עם המצעד מאחורי הדגל ובמדים אחידים. זה נמשך בתחרויות עצמן ומסתיים בטבלת המדליות, שגם היא מסודרת לפי מדינות.
התופעה הזו קיימת גם מחוץ לבריכות ולאיצטדיונים. עצם אירוח האולימפיאדה נחשב לכבוד לאומי ולמשימה לאומית. בטכס הפתיחה ביום שישי ביקשה סין כמדינה להפגין את ההיסטוריה העשירה שלה ואת עוצמתה בהווה. המפגן שם היה מופת של קולקטיביות ומחיקת האינדיבידואליות, ובצדק יש המכנים אותו "פשיסטי". רק במפגן כזה ייתכן מצב, בו זמרת בת שבע תסולק מהטכס בשל המראה החיצוני שלה ובמקומה תופיע ילדה יפהפייה - שרק תניע את שפתיה.
זו גם הסיבה לכך שהמשחקים האולימפיים הפכו זירה להתגוששויות פוליטיות. זוהי כמובן תופעה ותיקה, שהחלה עוד עם החרם האפריקני של 1971, נמשכה בחרם האמריקני של 1980 ובחרם הסובייטי של 1984. בבייג'ינג היא באה לידי ביטוי בסירוב של ספורטאים מאירן להתחרות מול ספורטאי ישראל ובאיום של גאורגיה לפרוש בשל הפלישה הרוסית.
להפריד מפוליטיקה
עסקני הספורט טוענים שיש להפריד בין ספורט לפוליטיקה, ולכן הם מוכנים להתעלם מהרקורד הסיני המזוויע בתחום זכויות האדם (וגם מן העובדה שמאות אלפי סינים סולקו מבתיהם כדי להקים את התשתיות למתקנים האולימפיים) - בדיוק כשם שהתעלמו מהטירור הנאצי ב-1936 ומהדיכוי הסובייטי ב-1980. כך הם נותנים תעודת הכשר למשטרים אפלים, המדכאים את הפרט - אותו פרט האמור לעמוד במרכזה של כל תחרות ספורט.
ואגב: את זכרם של י"א חללי מינכן הם מסרבים להזכיר בטכסי הפתיחה, משום שכאמור "אין מערבים ספורט בפוליטיקה" - כאילו אותם חללים נהרגו בתאונת דרכים.
היו שטענו, שמוטב שהיריבויות הבינלאומיות יתנקזו למשטח הספורט במקום לשדה הקרב. זה כמובן נכון לחלוטין, פרט לבעיה קטנה: זה לא קורה. במאה ה-20 לבדה התנהלו למעלה מ-200 מלחמות במקביל ל-25 אולימפיאדות; שתי מלחמות העולם הביאו לביטולן של שלוש אולימפיאדות; ומה קרה בדיוק במקביל לטכס הפתיחה של המשחקים הנוכחיים, כולנו זוכרים היטב.
זירת מאבק טכנולוגית
זה לא הדבר היחיד המעניק טרם מר לאולימפיאדה. הספורט בכלל והאולימפיאדה בפרט כבר מזמן אינם רק מאבק בין הכישרון והרצון של המתמודדים השונים. זוהי זירת מאבק טכנולוגית וביולוגית לכל דבר, עם אמצעים לגיטימיים (כמו חליפות השחייה החדשות) ואמצעים פסולים (כמו סמים והורמונים). קשה מאוד לדעת מה תוצאה של יכולת ואימונים, ומה תוצאה של השפעות חיצוניות.
זוהי גם זירת מאבק כספית עצומה, בה הספורט משחק לעיתים תפקיד משני בלבד. כך נקבעו תחרויות השחייה לשעות הבוקר המוקדמות של סין, כך שהטלוויזיה האמריקנית תוכל להעביר בשידור חי את ביצועיו של מייקל פלפס - לשמחתם הרבה של נותני החסות.
שלא לדבר על השחיתות העצומה המלווה את כל תהליך קביעת העיר המארחת. תחקירים רבים פורסמו על טובות ההנאה הניתנות לחברי הוועד האולימפי הבינלאומי במסעותיהם בין הערים המועמדות - ודבר לא משתנה. אולי משום שבמקרה הזה, עסקני הספורט, הפוליטיקאים ובעלי ההון נמצאים כולם באותה סירה של הפקת רווחת אישיים מהתהליך כולו.
בקיצור: האולימפיאדה היא יופי של שואו, אבל לא מעבר לזה. היא לא מפגן של רוח אנושית אלא של תכנות וטכנולוגיה. היא לא הצדעה ליכולת האדם אלא למנגון הטכנוקרטי של המדינות. אולי בגלל זה אותי לפחות היא פשוט לא מעניינת.
