לאחרונה נתן ביהמ"ש העליון פס"ד שמחסל את חופש הביטוי בישראל. סעיף 288 לחוק העונשין אוסר על העלבת עובד ציבור כשהוא ממלא את תפקידו או בקשר למילוי תפקידו. ביהמ"ש העליון פירש את החוק באופן שאין להטיל דופי בטוהר המידות של עובד הציבור.
מטרת החוק, לדעת ביהמ"ש, היא להגן על שמו הטוב של השירות הציבורי, ולכן אסור להטיל דופי ביושרם של עובדי ציבור. אין זה משנה אם הדברים שנאמרים הם אמת או לא.
אסור באיסור חמור לפרסם מידע על עובד ציבור שפעל מתוך ניגוד עניינים, קיבל טובות הנאה, או קידם מקורבים. כל פרסום שפוגע בתדמיתו המהוגנת מהווה עבירה פלילית.
אנשים כמו היועץ המשפטי לממשלה, הרמטכ"ל, המפכ"ל, מנכ"לים של משרדי ממשלה, חסינים מביקורת שמטילה דופי ביושרם. כל מי שינהג אחרת צפוי לעמוד למשפט פלילי.
ביהמ"ש העליון לא רק נתן פרשנות רחבה לחוק, אלא הצדיק אותו והמליץ לכנסת להרחיב את הקפו ולאסור ביקורת שתטיל דופי בטוהר המידות של השירות הציבורי, גם בלי לנקוב בשמות של עובדים ספציפיים. דמוקרטיה במיטבה.
פסק הדין פוגע לא רק בדמוקרטיה אלא באמון הציבור בבתי המשפט. אדם סביר עלול להאמין שביהמ"ש פירש את החוק בצורה קיצונית כדי להשתיק את הבקורת על שופטיו.
כב' השופטת ארבל שהיא אחד מחברי הרכב שנתן את פסק הדין, הייתה מועמדת לביהמ"ש העליון בהיותה פרקליטת מדינה. למועמדות שלה התלווה ויכוח ציבורי סוער. נשמעו נגדה טענות שדרשה מישרה לבעלה מהשרה לימור לבנת כשלשרה היה תיק פלילי פתוח.
למותר לציין את חשיבותו של ויכוח ציבורי סביב מועמדותו אדם למשרת שופט ביהמ"ש העליון. הציבור זכאי לדעת מי מתמנה למשרה הזאת, מהן השקפותיו ובראש וראשונה עד כמה הוא אדם ישר והגון. אולם בעקבות פסק הדין, ויכוח כזה הופך את משתתפיו לעבריינים.
כדי להסיר ספק- ביהמ"ש קובע שהסעיף מגן גם על שופטים.
מן הראוי שהכנסת תבטל לאלתר את הסעיף הזה.
