את טעמו האמיתי של המטבח האיטלקי למדתי להכיר בארץ המגף עצמה, עוד לפני 20 שנה. היה זה בעת ביקור בעיירת הקייט האיטלקית, פורטופינו, הנושקת לריביירה. לבני הקטן, שנתלווה אלי, הציק מאוד הרעב, ועד שלא יעלה בידי למצוא את ה"מקדונלד", או ה"בורגר קינג" המקומי, ידעתי שלא יהיה לי שקט.
אלא שמהר מאוד הוחוור לי, כי באיטליה, של הימים ההם, מזללות שכאלה כלל לא היו בנמצא. על אחת כמה וכמה שלא בעיירה יוקרתית ואיטלקית כל כך כמו פורטופינו. זו הרי מתעבת, מאז ומתמיד, את הג'אנק פוד", שהוא כל-כך-לא-איטלקי.
בשל הבטן המקרקרת, החשנו את פעמינו למסעדה הקרובה במעגן היאכטות של העיירה. בקשתו ה"קולינרית" של הבן להמבורגר, צ'יפס וקטשופ, נדחתה, לחרדתו, כהרף-עין, על הסף. "את אלה" - הטיף לו המלצר מוסר - לא תמצא אצלנו בחיים!".
בלית ברירה נאות הבן "להתפשר" על התפריט המוצע, שכלל מכל טוב-איטליה. בדיעבד הסתבר כי ארוחת המלכים עשתה את שלה, ומאז, השבח לאל, נגמל הבן, אחת ולתמיד, מתאוות ה"ג'אנ'ק-פוד" שלו. היה זה שיעור חינוכי, טוב מאין כמוהו, ומה שלא הצלחתי אני לעשות במשך שנים אחדות - עשה המלצר בכבודו ובעצמו במכה אחת.
כך או אחרת, טעמם של המעדנים המשובחים שהוצעו לנו במסעדה הזו, ליווה אותנו עוד זמן רב, גם לאחר שחזרנו ארצה. לא אחת השלינו את עצמנו שאולי, אי פעם, נצליח, בכל זאת, למצוא מסעדה משובחת שכזו גם במחוזותינו. כחובבים מושבעים של האוכל האיטלקי תרנו אחריה, חדשות לבקרים, אך לדאבוננו העלינו חרס. עד שיום בהיר אחד האירה את אוזננו שחקנית-צמרת שמסעדה מן הסוג שחיפשנו אכן קיימת בתל אביב, והיא נושאת את השם האיטלקי "איל פאסטיו" (ברחוב אבן גבירול 27). הסתבר לנו שאותה שחקנית נוהגת, דרך קבע, לרכוש במסעדה הזו מוצרי פסטה מתוצרתה העצמית ושבהכנתם התמחתה זה מכבר.
תחושה ביתית
מאז הגילוי הזה - אנו נמשכים, כבמטה קסם, אל "איל פאסטיו", וחוזרים אליה חדשות לבקרים. בסעודת המלכים האחרונה שסעדנו בה, ניצבו על שולחננו בעלי המסעדה, ויטו ומשה, זוג-מסעדנים איטלקים, מן המעלה הראשונה, והציעו לנו את הלהיטים האחרונים של מטבח ארץ המגף. לשולחננו הוגשו, כסיפתח, מיני אנטיפסטי, כמו תרד בפרזמן, ארבעה רביולי במילויים של פטריות וגבינת ריקוטה; פרחי-קישואים, נוסח מילנו, ממולאים בבשמל ובמוצרלה; וארטישוקים נוסח יהודי רומא.
על בטן כמעט מלאה ממעדני הפתיח הנפלאים, עטנו על העיקריות: טורטליני בבשר-אווז ופטריות, וניוקי ברוטב עגבניות, עם מנת ריזוטו-אורז בצידן. בקבוק הסודה האיטלקי, מתוצרת "סן פלגרינו", הרווה את צמאוננו וסייע לנו במלאכת העיכול.
מדושני עונג מן הקולינריה המעולה, קינחנו את סעודת המלכים בטירמיסו, טבול בליקר, שטעמו נימוח בפה, ובעוגיות-שקדים, בנוסח צפון-איטליה. לצידן הוגש גביע "וינו סנטו" - "יין קדוש", שבו טבלנו את העוגיות המופלאות. קפה האספרסו, כפי שרק האיטלקים יודעים להכין, חתם את הארוחה הדשנה שלנו.
השרות היה לעילא ולעילא, כשבעלי המסעדה, ויטו ומשה, טורחים להתייצב ליד כל שולחן ולעדכן את יושביו בסוד הכנת מעדניהם המופלאים. אין ספק שבכך הם משרים על הסועדים, אניני הטעם, תחושה ביתית מאין כמותה -תופעה בהחלט לא-מוכרת במקומותינו. על הארוחה, כיד המלך, לשניים, שילמנו 360 שקל. ולא נותר לנו אלא לצפות, בכליון-עיניים, לסעודה הקרובה ב"אל-פאסטיו", שמן הסתם גם לא תהיה הסעודה האחרונה בה.
