מדינאי הזן החדש - אידיאולוגיה של קץ האידיאולוגיות

כשמדינאים פרגמטיים וגמישים מן הזן החדש מנהלים משא-ומתן עם גורם פונדמנטליסטי נטול פרגמטיות, מתחולל תהליך הרה אסון. הפוליטיקאי הפרגמטי משתדל בכל כוחו "להגיע להבנה", להתגמש, "לפגוש את האחר", "להבין את הצד השני", לוותר עוד קצת כדי להגיע להסכם וכדומה. תהליך זה יוצר תנועה מתמדת של כרסום ביסודות הקיומיים, הערכיים והאידיאולוגיים של החברה בישראל. אמירות שהיו בלתי חוקיות ומהלכים שהיו עד אתמול בגדר טאבו, הפכו לגיטימיים ואף הגדירו מחדש את ערכי הציונות. עמוס שוקן כינה את עמדתו האנטי-ציונית של עיתונו - הארץ: "ציונות פרגמטית". משמעות הדבר היא שהמושג "ציונות" עשוי לכלול כל עמדה רעיונית, ערכית ואידיאולוגית והציונות היא הוויה המסוגלת ללבוש ולפשוט כל צורה ולהכיל כל עמדה.

הגדרה נטולת גדרים זו עלולה להפוך את הציונות לקולטן אידיאולוגי חסר עכבות אידיאולוגיות או מוסריות. הניידות הרעיונית והגמישות, במקביל לרצונם של המדינאים לפגוש את הצד השני במגרש שלו, חיזקו את הקואליציות הטראנס-לאומיות והפכו את יישות הטרור על ערכיה לקוד הגנטי שעל פיו משובט חלק גדול של החברה הישראלית. וכך, בינינו מסתובבים תומכים גלויים של אחמדינג'אד; שרים וחברי כנסת התומכים בגלוי בהידברות עם חמאס ובניהול משא-ומתן נפרד עם כל ארגוני הטרור בגדה וברצועה; שרים וחברי כנסת התומכים בגלוי בשחרור מרואן ברגותי, רב-המרצחים שנדון לכמה מאסרי עולם מצטברים, אשר כונה על-ידי פרקליטו היהודי "משה רבנו".

ומעל הכל, ההוויה הישראלית הפוסט-אידיאולוגית, הפרגמטית והגמישה, נדחקת תדיר אל עבר עולמם הרעיוני של נשיא אירן ושל שונאי ישראל שבכל העולם, עד כי הרעיון של קץ המדינה היהודית קנה לו אחיזה בקרב רבים בציבור. יתר על כן, יש מבין נציגי הציבור שלנו המודים, במיוחד לאחר שישראל העבירה מיליוני דולרים לרשות הטרור בעזה ובגדה, ולאחר שבג"צ פסק כי על ישראל להמשיך לממן את הטרוריסט בשארה, כי ישראל מממנת את הטרור המופנה נגדה.

הסכנה שיצרה הפרגמטיות הרעיונית ניכרת על כל צעד ושעל. הרשות הפלשתינית מקצינה את עמדותיה ואת דרישותיה, ואנחנו נענים ונגררים אחריה. ראשי הרשות 'הפרגמטיים', ובראשם אבו-מאזן, טוענים בגלוי שהתלמוד הינו זיוף ספרותי של העת החדשה, מכחישים את התרחשות השואה וקובעים כי ההוויה הישראלית היא הוויה זמנית וחולפת. לקיצוניים שבהם יש עולם ערכים המבטא פרוורסיה חברתית יותר מאשר השקפת יסוד כללית, ואלה הם האנשים שאיתם מבקשים חלק מאיתנו לדבר כדי "להגיע להבנה", משמע - כדי להתקרב אליהם עוד ולהזדהות איתם. לא פלא שעמיר פרץ ובנימין בן-אליעזר מבקשים לשחרר את ברגותי, ובמתנחלים הם רואים "סכנה לדמוקרטיה" או "סרטן בגוף האומה" כפי שכינה אותם רבין. אין זה אלא טבעי שמי שרואה ברב-המרצחים ערפאת "פרטנר", ובממשיכי דרכו - אבו-מאזן וראשי חמאס - "מנהיגים מתונים", יזהה בכל מתנגדי הטרור הרצחני שמחוללים ה'פרטנרים' הללו את הסכנה.

נראה כי כעת יותר מתמיד אנו זקוקים למנהיגות שתגבש מדיניות שניתן לכנותה 'פונדמנטליזם דמוקרטי', כלומר חומה אידיאולוגית - דמוקרטית, ציונית ויהודית - בצורה אל מול הפונדמנטליזם האיסלאמו-פשיסטי העלול לסחוף אותנו אל פי-תהום; מנהיגות שתעצור את הסחף הפרגמטי המוליך את כולנו ב"מתינות", ב"נאורות", ב"מליצה" וברטוריקה של "אחוות עמים" ג'ון לנונית אל עבר הפונדמנטליזם האיסלאמי החשוך ואולי אף מעבר לו.

קדימה הוקמה בנקודת השיא של השפל הדקדנטי הפוקד את המערכת הפוליטית שלנו, והיא משקפת את האידיאליזציה של תהליך ההשחתה המוסרית ואובדן הערכים. אם בעבר התגאינו במורשתנו והיא שימשה לנו מגדלור מנחה בסערות הפוליטיות והמדיניות הפוקדות את חופי ישראל תדיר, מבית ומחוץ, הרי שכיום - בגלוי וביודעין - הפכו האידיאולוגיות לנטל. קדימה כמפלגת שלטון משקפת ישות מפלגתית פוסט-אידיאולוגית ופרגמטית, ודווקא משום כך יש בכוחה לאגד אנשים שהיו בעבר, לפחות באופן הצהרתי, עמודי התווך של הימין ושל השמאל כאחד. מיד עם הקמתה הצהיר השר מאיר שטרית הצהרה ברוח זו: "התנתקנו מכל האידיאולוגיות למיניהן. זה הייחוד של קדימה. יושבים כאן חברי מפלגת העבודה לשעבר, חברי הליכוד לשעבר וחברים שלא היו במפלגות אחרות קודם לכן. כבר אין לנו קיטבגים עם מורשת של זאב ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון על הגב. אנחנו מסתכלים רק לעתיד".

דבריו של שטרית משקפים את הסכנה החמורה שנוצרה עם התגבשות קדימה כגוש א-אידיאולוגי. אין מדובר כאן בפוסט-ציונות או בשמאלנות רגילה. לחלקים ממה שנשאר מן השמאל ובמיוחד לזרמים הפוסט-ציוניים, הפרו-איסלמו-פשיסטיים, יש אידיאולוגיה מסוימת, הרסנית ומסוכנת, אבל גם 'אני מאמין' כללי. שטרית משקף הוויה נטולת חזון כלשהו, שעל כן היא גמישה ודינמית, המסוגלת להושיב יחדיו את פליטי הימין והשמאל ולהביאם להסכמה על דרך. כל דרך. אפילו דרכם של אויבינו שתמכו בגירוש היהודים מצפון השומרון ומגוש קטיף מסיבות גזעניות.

הסכמה זו, על יישום המטרות של אויבינו בידי ממשלת ישראל מבטאת את חוסר הנאמנות שאיפיין מלכתחילה את כל פליטי המפלגות שהתנקזו למחנה הפליטים של קדימה. שטרית מדגיש: “התנתקנו מכל האידיאולוגיות למיניהן”, ולכן פליטי קדימה מסוגלים לפגוש כל גורם ללא כל קשר לערכיו או לאידיאולוגיה שלו, ומסוגלים לבצע כמעט כל מעשה פוליטי, משום שאין חלים עליהם סייגים ערכיים ואידיאולוגיים כלשהם. זאת תוכנית ההינתקות האמיתית, אשר בטווח הארוך תוביל חלילה לעוד עשרות גירושים ולמעשים של שמד כנגד יהודים.

עם לידתו של הסכם אוסלו, החלו מחולליו לדבר על "קואליציות חדשות". פרס כתב על "קואליציות של שלום" של ערבים ויהודים השותפים לרעיון האינטגרציה הכלל מזרח-תיכונית. את מתנגדי הרעיון כינו 'קואליציות האתמול'. כיסי ההתנגדות לנחשול אוסלו שהקיפו את נאמני היהדות והציונות כולם - הוקעו בתקשורת הוקעה נמרצת. בשמאל הדגישו בבירור כי "מתנגדי השלום" או כפי שכינה זאת רבין "פחדני השלום", הם האופוזיציה הבלתי רלוונטית של "קואליציית המחר" ושל "מחנה השלום". "מחנה השלום" כלל את כל מפלגות השמאל ואת המפלגות הערביות, ומן העבר השני הוא כלל את בעלי הברית החדשים של ישראל, שכונו "פרטנרים", אשר כולם ללא יוצא מן הכלל השתייכו לקואליציית הטרור הערבית.

חציית הגבולות התודעתיים והאידיאולוגיים יצרה התאגדויות טראנס-לאומיות, המשקפות בזירה המקומית את כל מה שמטיפים לו מחוללי הגלובליזציה הבינלאומיים: קץ הלאומיות, שחיקה במעמדה של הדת, שינויים חברתיים חוצי גבולות ומדינות, התרחבות הספירה הציבורית וחריגתה אל מעבר לגבולות החברה האורגנית הלאומית או הדתית. אט אט התחוללה מהפכה שלא כל אותותיה עדיין ברורים. מדובר אולי במהפכה הקיצונית ביותר בתולדות העם היהודי.