חמאס וחיזבאללה במבחן התוצאה

אחד ההיבטים שבהם שונה תרבות המערב מתרבות המזרח התיכון היא הגדרת הניצחון והתבוסה. במערב נהוג בדרך כלל להגדיר ניצחון כחיסול פיזי של חלק משמעותי מכוחו הצבאי של הצד המובס וכאפשרות של המנצח לכפות על המובס הסדרים עתידיים. במזרח התיכון ההגדרה מורכבת הרבה יותר, שכן כאן השחקנים אינם בהכרח מדינות בעלות צבא, אלא ארגונים המוגדרים "ארגוני טרור", המבוססים על אוכלוסיה אזרחית, שאינה מטרה לחיסול פיזי. לארגונים אלו אין בדרך כלל "צבא" בעל מאפיינים רגילים - אין חיל אוויר, שריון, ארטילריה וחיל ים, ולכן הגדרות הניצחון והתבוסה לגביהם אינן יכולות להתבסס על מושגים הקשורים לחיסול כוח צבאי סטנדרטי.

האמצעים שמפעיל ארגון כדי לכפות את רצונו על היריב אינם סטנדרטיים, שכן "הצבא" העומד לרשותו עשוי להיות אזרחים המשמשים לו מגן אנושי ומקור לתמיכה לוגיסטית, אמצעי תקשורת המרתיעים את הצד השני, ארגוני "זכויות אדם" הפועלים למענו, פעילות כלכלית המעניקה לו אורך נשימה פיננסי, מדינות זרות המשתפות עימו פעולה באופנים שונים וכדומה. פעילותו הצבאית מכוונת להשפיע על האויב מהבחינה הפסיכולוגית יותר מאשר מהבחינה הפיזית, שכן אמצעים ליצירת פאניקה וחרדה לאורך זמן - כמו חטיפת אנשים, זרם דק של טילים ופיגועים המכוונים בעיקר נגד אזרחים ("הבטן הרכה") - הם שמשפיעים על מצב רוחו של האויב ועל יכולת העמידה שלו יותר מאשר מלחמה סטנדרטית קצרה.

מה אם כן מאפיין את נצחונו או את תבוסתו של ארגון כזה? נראה לי שכדי לענות על שאלה זו יש להפעיל את מבחן התוצאה המתמצה בשאלה: האם הצליח הארגון לכפות את רצונו על הצד היריב. ארגון יוגדר כ"מנצח" אם עלה בידו לשרוד לאורך זמן ולכפות את קיומו ורצונו על הצד האחר.

החמאס ממתין ל"הגמשת הקריטריונים"

כשבודקים מה קרה בשנה ורבע האחרונות בעזה, מאז השתלט עליה ארגון החמאס, אין מנוס מהמסקנה שחמאס ניצח את ישראל, ובגדול, שכן הוא הצליח לכפות עליה את רצונו במרבית הסוגיות. הסוגייה האחת שלגביה אין הוא יכול עדיין לדווח על הצלחה היא שחרור המוני של אסירי חמאס מבתי הכלא הישראלים, אך ממשלת ישראל - במסגרת "הגמשת הקריטריונים" - תעניק לו בקרוב גם את הניצחון הזה, כשתשחרר מחבלים רוצחים אשר יוכלו להמשיך ולרצוח בנו.

מרכיבי הניצחון של חמאס הם אלו:

• מאז מחצית 2007 שולט חמאס ביד רמה ובזרוע נטויה במרחב הציבורי בעזה, לאחר שניטרל לחלוטין כל התנגדות מצד הרשות הפלשתינית, שהיא - על-פי ההסכמים עם ישראל והעולם - "בעלת הבית" ברצועה. ההשתלטות על עזה התרחשה באמצעים ברוטאליים דוגמת רצח ופציעה, אך הארגון לא נדרש לתת את הדין על מעשים אלו.

• חמאס - מנקודת מבטו - הביא לבריחה החד-צדדית של ישראל מרצועת עזה לפני שלוש שנים, כפה על ישראל להרוס התנחלויות, וירש את אותם מבני ציבור בהן שנותרו שלמים.

• חמאס הצליח לייצב את החוק והסדר ברצועה, הטיל את מרותו ואסר על תנועת אנשים חמושים ברחובות, יצר מערכת משפט ומינהל הנאמנות לו וכפה על משפחת דוע'מוש הסוררת לשחרר ללא תמורה את כתב הבי-בי-סי, אלן ג'ונסטון.

• ישראל מקבלת בדיעבד את שלטון חמאס בעזה ואינה פועלת נגד סמלי השלטון הזה - מנהיגים ומוסדות - במטרה להפילו. ישראל אף נושאת ונותנת עם חמאס באופן עקיף, וזאת משום שהארגון אינו מוכן לשאת ולתת עם ישראל באופן ישיר ובכך לתת לגיטימציה לקיומה.

• מדינות ערב מתייחסות במידה זו או אחרת לשלטון חמאס כאל עובדה מוגמרת: הן נושאות ונותנות עימו, מארחות את מנהיגיו ומעבירות לו סיוע ותמיכה. ארגון חיזבאללה בלבנון אחראי לחלק ניכר ממשלוחי הנשק המגיעים לעזה.

• מדינות אירופיות מתעלמות מן העובדה שחמאס מוגדר כ"ארגון טרור" ומתייחסות אליו כאל שליט ריבוני בפועל בעזה.

• מצרים עוצמת עין זה זמן רב לנוכח פעילותה של אוטוסטרדת המנהרות וההברחות הכבדות לעזה של אמצעי לחימה: חומרי נפץ, כלי נשק, מומחים ללוחמת גרילה, מזון, סיגריות ודלק. אפילו אריות, נמרים, תנינים וקופים הגיעו דרך המנהרות לגן החיות של עזה.

• חמאס כפה על ישראל הפסקת אש, שבחסותה הוא מתחמש, מצטייד, מגייס ומתאמן לקראת סיבוב האלימות הבא. מנהיגיו בטוחים כמעט לחלוטין שישראל לא תפלוש באופן נרחב לרצועה, שכן הם יודעים כי הציבור בישראל אינו מוכן להקריב את הקורבנות בנפש שחמאס יגבה בפעולה כזו. לעומת ישראל, חמאס הרבה פחות רגיש לפגיעות בנפש, שכן כל חלל פלשתיני מחזק את תמיכת האוכלוסיה בחמאס, בדרכו ובג'יהאד שלו נגדנו.

• חמאס הצליח לכפות על מצרים לפתוח מדי פעם באופן רשמי את מעבר הגבול ברפיח, בניגוד להסכמים החתומים בין מצרים, ישראל, הרשות הפלשתינית, האיחוד האירופי, ארה"ב והאו"ם.

• ארגוני "זכויות אדם" שברו את המצור הימי שישראל מטילה על הרצועה, וכפו עליה מעבר שתי סירות עם פעילים, למרות הכרזותיה של ישראל כי לא תאפשר להן להגיע לעזה. סירות אלה יצאו מעזה כשהן נושאות אנשים שישראל מנעה את יציאתם דרך מעברי הגבול. הגעתן העלתה את המוראל בעזה לגבהים שישראל לא שיערה מלכתחילה.

• חמאס מרתיע את ישראל באמצעות התקשורת באופן אפקטיבי ביותר. ישראל חוששת לתדמיתה התקשורתית אם תפעל נגדו בנחרצות, שכן פעולה כזו תביא בהכרח לפגיעה באזרחים.

• ומעל לכל: ישראל מעבירה לרצועת עזה שתחת שלטון חמאס מזון, דלק, חשמל, חומרי בנייה וכספים המשמשים לשימון השליטה החמאסית בעזה ולחיזוקה, וזאת למרות שחמאס ממשיך להחזיק בגלעד שליט.

השורה התחתונה: חמאס מצליח לכפות את עובדת שלטונו ברצועת עזה על הפלשתינים - על ישראל, על מצרים, על מדינות ערב ועל העולם כולו, ובכך מתבטא נצחונו.

חיזבאללה יקבע את עתיד לבנון

מצבו של חיזבאללה בלבנון אפילו טוב יותר מזה של חמאס, שכן שם מאפייני הניצחון של חיזבאללה ברורים יותר:

• לאחרונה קיבל הארגון לגיטימציה שלטונית לנשק שהוא מחזיק ומפעיל, ומעמד שווה לזה של צבא לבנון.

• חיזבאללה קיבל הכרה שלטונית ככוח היחיד המסוגל להגן על לבנון מפני ישראל ולשחרר מידיה את "חוות שבעא".

• החלטת מועצת הביטחון 1701 שהביאה לסיום מלחמת לבנון השנייה הופרה לחלוטין ולא נשאר ממנה זכר. כוח יוניפיל שתוגבר על-פי החלטה זו, לא מנע את הברחת הנשק והטילים מסוריה. יתרה מכך, כוח חיזבאללה כיום חזק הרבה יותר משהיה לפני המלחמה, והטילים שלו רבים יותר, מדויקים יותר, קטלניים יותר ומכסים שטח גדול יותר בישראל מאלו שהיו ברשותו ערב המלחמה.

• חיזבאללה כפה על ישראל עסקת חילופי שבויים מבישה מבחינתה, תוך שהוא עומד בהבטחתו לשחרר את סמיר אלקונטאר, ומאלץ את ממשלת ישראל להפר את התחייבותה שלא לשחררו אלא תמורת מידע אמין על גורל רון ארד. חיזבאללה לא סיפק מידע אמין וחדש, אך ישראל את סמיר אלקנטאר שחררה.

• חיזבאללה הצליח לכפות על ממשלת לבנון לצרף אליה מטעמו שרים במספר כזה,המאפשר לו לשתק את פעילות הממשלה.

• המדינות התומכות בחיזבאללה נמצאות במגמת עלייה: סוריה שוחררה מהבידוד הבינלאומי בזכות מהלכיה של ממשלת ישראל, ואירן מתקדמת בתוכניתה הגרעינית על אף התנגדות המערב.

• חיזבאללה הוא כיום הגוף העשיר והמבוסס ביותר בלבנון, מתנגדיו נסוגים מעמדותיהם הפוליטיות ורבים מהם מצטרפים למעגל תומכי חיזבאללה.

• חסן נסראללה הוא כיום האיש החזק ביותר בלבנון, למרות שאינו נושא בשום משרה רשמית במוסדות המדינה.

ללא ספק, חיזבאללה הוא הארגון שיקבע את עתיד לבנון, ונצחונו על כל האחרים ברור.

עוד לא דיברנו על האויבים שבתוכנו

לסוגיית אוייבי ישראל הפועלים בתוכה יש להתייחס במאמר נפרד, ולכן נסתפק בציון נצחונו של עזמי בשארה השבוע על מדינת ישראל, שנואת נפשו: בג"צ חייב את המדינה להמשיך ולשלם לו את הפנסיה החודשית, למרות החשדות כי שיתף פעולה עם חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, ולמרות שהוא נמלט מחקירה ומפיץ תעמולת ארס נגד ישראל, המממנת שלו, מעל כל בימה תקשורתית אפשרית.

במבחן התוצאה של מאבק ישראל נגד ארגוני הטרור - הם מנצחים אותה ובגדול. הם ניצבים מול רפיסות חברתית ושלטונית שלנו ומול מוראל נמוך, המתבטא בין השאר בירידה ברצון להילחם ובנכונות של האזרחים להגן על המדינה ולהקריב קורבנות ברווחתם ובחייהם. הגורם העמוק של כל אלה הוא המגמה הכללית הפוסט-יהודית, וכתוצאה ממנה - הפוסט-ציונית, של החברה בישראל. לא לשווא אמר בפומבי נשיא סוריה, בשאר אסד, שדרך ה"מוקאומה" - ההתנגדות האזרחית - היא זו שתכריע את ישראל.