נחמו נחמו עמי

במצב רוח של (ערב) תשעה באב קצת קשה לכתוב על נחמה אבל ראוי הוא ר' עקיבא ללמוד ממנו מעט אופטימיות:

(מדרש רבה, איכה): רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושע ור' עקיבא היו עולין לירושלים; הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם. הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק. אמרו לו: עקיבא, לעולם אתה מתמיה אותנו; אנו בוכים ואתה משחק?! אמר להם: אתם, למה אתם בוכים? אמרו לו ולא נבכה?! מקום [המקדש] שכתוב בו (במדבר א') "והזר הקרב יומת" והרי שועל יוצא מתוכו, ועליו נתקיים הפסוק (איכה ה) [יח] עַל הַר-צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים הִלְּכוּ-בוֹ! אמר להם: אף אני, לכך אני משחק; הרי הוא אומר (ישעיה ח') [ב] וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכּהֵן וְאֶת-זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ:

וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? [הרי] אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני [ואינם יכולים להעיד ביחד כי לא חיו באותו זמן]; אלא מה אמר אוריה - (ירמיה כ"ו) כּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר: ומה אמר זכריה - (זכריה ח') [ד] כּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרב יָמִים: וכתיב בתריה [ה] וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבתֶיהָ: אמר הקדוש ברוך הוא [בפי הנביא ישעיהו], הרי לי שני עדים אלו; ואם קיימים דברי אוריה - יהיו קיימין דברי זכריה, ואם יבטלו דברי אוריה - יבטלו דברי זכריה. ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה, ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים. ובלשון הזה אמרו לו 'עקיבא נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר':

ר' עקיבא מודע לעובדה כי החורבן הוא זמני ותכליתו בניין מחודש ונעלה מן הקודם. הוא לא נותן למצב הזמני של חורבן להעכיר את מצב רוחו וממנו נשתדל ללמוד גם אנחנו.

אעברה נא ואראה את הארץ הטובה

בפרשת השבוע, הנקראת תמיד בשבת שלאחר תשעה באב, מספר משה רבנו על תחנוניו לפני ה' להכנס לארץ:

(דברים ג): [כג] וָאֶתְחַנַּן אֶל-ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמר: [כד] אֲ-דנָי אלוקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ אֶת-גָּדְלְךָ וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרתֶךָ: [כה] אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת- הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנן: [כו] וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיּאמֶר ה' אֵלַי רַב-לָךְ אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה: [כז] עֲלֵה ראשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי-לֹא תַעֲבר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:

לא לגמרי ברור מתי בדיוק התחנן משה, אבל מן ההקשר ניתן להסיק כי תחנונים אלו החלו כבר בזמן שנגזרה הגזרה שימותו במדבר ורק בניהם יכנסו לארץ, כלומר לאחר חטא המרגלים בתשעה באב של השנה השניה ליציאת מצרים.

המדרש (רבה) מלמד כי לאחר שמשה ביקש "סלח נא לעוון העם הזה" והקב"ה נענה, הוא הוסיף לבקש על כניסתו לארץ; אמר לו הקב"ה, אי אפשר לאחוז את המקל בשני הקצוות; אם אני נענה לך, אני מבטל את הסליחה לעם; בחר לך, או אתה או הם. אמר משה: רבונו של עולם, ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תנזק צפורנו של אחד מהם.

(אור החיים): 'בעת ההיא' הוא זמן שנשבע ה' על דור המדבר שלא יראו את הארץ וּכְלָלו למשה בכלל שבועת הגזירה. בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו ולהתיר השבועה [שנשבע שלא יכנסו לארץ]. כונתו היתה בחכמה שהתפלל על עצמו להתיר שבועה שעליו ואחר כך יאמר לפניו לבטל גם על ישראל, ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו הותר כולו.

מופת של מנהיגות. משה חשב כי אם יצליח בתפילתו לבטל הגזרה מעליו, תתבטל בכך הגזרה מכל העם. כאשר ה' העמיד בפניו ברירה, בחר למות בעצמו ובלבד שהעם לא ייפגע.

למענכם

ועדיין לא ברור מה היה כל כך חשוב לו למשה להכנס לארץ בגופו, הרי כבר היה ברור שיהושע יהיה המנהיג אחריו והוא יכניס את ישראל לארץ. אלא שמשה ידע כי זכה לכך שפעולותיו יהיו נצחיות ורצה מאד להנחיל לנו את הארץ פעם אחת ולתמיד; את זה יוכל לעשות רק אם הוא עצמו יכניס אותנו לארץ.

(כלי יקר): באמרו אעברה נא, בקש על קנין הארץ ממש להקנותו לישראל בחזקה גמורה; ולא על עצמו בקש העברה זו כי אם בעבור ישראל בחסדו, שאם הוא ינחילם את הארץ - תהיה להם לחלוטין.

אז למה ה' לא הסכים?

(אור החיים): [מפני] שצפה הקב"ה שעתידין ישראל לחטוא ויצטרך להשליך חמתו עליהם, וחשב ה' לְמַשְכֵן בשבילם הבית המקודש; ובזה יש תקוה ותכלית טוב לישראל [כי חורבן הארץ ובית המקדש יהווה עונש על החטאים; אחרת, חס ושלום, ייפגע אנושות העם]. וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק (תהלים עט) [א] מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹקִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת-הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת-יְרוּשָׁלַם לְעִיִּים: מזמור?! קינה מבעי ליה [דרושה פה]; אלא [מזמרים על] שהשליך חמתו על עצים ואבנים ולא השליכה על ישראל.

אז עכשיו מתחיל להיות מובן גם מדוע, בהשגחה פרטית, קוראים פרשה זו בשבת שלאחר תשעה באב בכל שנה. יום האבל על החורבן הנו, בו זמנית, גם יום נחמה על עצם קיום העם אשר חורבן בית המקדש היווה תחליף לחורבנו, ח"ו, ורעיון זה טמון בפרשת השבוע כנ"ל.

אבל את זה ניתן לעכל רק לאחר שמתרכך מעט הצער על החורבן, ועל כן קוראים פרשה זו בשבת שאחרי יום החורבן, המכונה 'שבת נחמו' על שם המלה הראשונה בהפטרה, ולא קודם.

ומה פירוש המונח 'נחמה'? נחמה הנה היפוך כיוון של המחשבה או של ההרגשה; להתנחם זה להחליף הרגשה/מחשבה.

ואיך זה נעשה, איך ממירים את ההשלמה עם החורבן בחתירה פעילה לגאולה?

כָּל-גֶּיא יִנָּשֵׂא

ברשימה הקודמת, לפרשת דברים, ראינו כי חלק מרכזי ופעיל בתהליך החורבן נוטלים המנהיגים המתנשאים על העם עד למצב בו לא מתקיים שוויון אמיתי בפני החוק ופשוטי העם מדוכאים קשות, בעוד המורמים מעם מרוחקים מכדי לחוש במצוקות. בנבואות הנחמה מבטיח לנו ה' מפי הנביא כי שלב עיקרי ומוקדם בתהליך הגאולה הנו היפוך מצב זה:

(ישעיהו מ): [ד] כָּל-גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל-הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה:

שמעתי מספרים משמו של מי שהיה שר הפנים בכמה ממשלות במדינת ישראל: מה ההבדל בין שרים להרים? הרים - ככל שמתקרבים אליהם הם נראים גדולים יותר...

הבעיה היא שבעיני עצמם השרים הם הרים; וכשם שרכס ההר צופה אל השמים ואינו רואה את הגיא המונח למרגלותיו, כך שרינו צופים מעלה, אל יעד ההתקדמות הבא שלהם ואותנו אינם רואים כלל. אנחנו טובים רק כשלבים בסולם המשמש אותם לטיפוס מעלה.

פסוק אחד קודם מכריז הנביא: [ג] קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹקֵינוּ:

הקב"ה אינו אוהב שאנשים מתנשאים; משה רבנו, המדבר אלינו בפרשת השבוע, הנו אבי הנביאים וראשון המנהיגים והוא העניו מכל האדם. דוד המלך, גדול המלכים בעמנו אומר על עצמו (תהלים כב) "ואנוכי תולעת ולא איש". מתוך מודעות זו הם התייחסו אל כל אחד כשווה. האם ניתן להגיע לשוויון כזה בין אנשים? שוויון תודעתי, לא שוויון טכני שקרי. משה רבנו מורה לנו:

(דברים ג): [לט] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבתָ אֶל-לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד:

כאשר מגיעים למודעות כזאת, אין עוד מקום להתנשאות כי ה' הוא הכל. והנביא מבטיח כי מודעות זו אכן תהפוך לנחלת הכלל:

[ה] וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר:

כאשר אנחנו - הגיא והבקעה - נתעורר להשפיל את ההרים, לא כדי לבוא במקומם, אלא כדי שכולנו נהיה על אותו מישור, נזרז בכך את תהליך הגאולה, ויפה שעה אחת קודם.

ושיהיה רק טוב ליהודים.