מכות מצרים - סיבוב חדש

בעולם הערבי ידועה בעיית ה"עשואיאת" - השכונות הלא מתוכננות שבהן חיים מיליונים ללא תשתיות: מים זורמים, ביוב, חשמל, תקשורת, דרכים, חינוך, שירותי בריאות, ואשר מהוות מקור לחולי, עוני ואומללות. שכונות צפופות אלה הן מוקדי פשע, אלימות, סמים, אלכוהול ועבירות נגד המוסר, שכן המשטרה חוששת להיכנס אליהן. במצרים לבדה חיים כ-40 מיליון אזרחים בתנאים תת-אנושיים כאלה, ועוד מיליונים רבים כאלה חיים בשאר מדינות ערב, למעט נסיכויות המפרץ.

אחת השכונות הלא מתוכננות בצפון קהיר היא שכונת אלדויקה. היא הוקמה לפני עשרות שנים על המורדות הדרומיים של ג'בל מקטם, המשקיף על קהיר מצפון, ומתגוררים בה בעיקר עניים שעברו מהכפרים אל העיר בחפשם פרנסה. מאות הבתים בשכונה עשויים מכל חומר אפשרי: לבנים המיוצרות מאדמת הגיר המקומית, קרשים, פח, ויריעות בד ופלסטיק. המרווחים בין הבתים מספיקים בקושי למעבר אדם, ובכל מקרה שצריך לפנות מישהו לבית חולים הוא מובל עד לפאתי השכונה ורק משם ברכב. אומנם אין כמעט אפשרות להכניס כלי רכב לשכונה, אך ממילא אין לתושביה אפשרות לרכוש מכוניות.

בליל השבת שעברה, בעת שאלפי תושבי אלדויקה נמו את שנתם, הידרדרו מן ההר שמעליה כמה עשרות גושי סלע ענקים, כל אחד במשקל עשרות טונות, ונחתו על בתי השכונה, תוך שהם משאירים אחריהם הרס וחורבן. השכונה שרתה באותו לילה בחושך מוחלט - הן בשל היעדר חשמל ותאורה, והן עקב מצב הירח, שהיה מיד אחרי המולד. החושך המוחלט מנע הגשת עזרה מיידית לפצועים והצלה אפשרית. היעדר רחובות בתוך השכונה מנע מכלים הנדסיים כמו מנופים וטרקטורים להגיע אל הסלעים כדי להזיזם ולפוררם. הגופים שנחלצו לסייע לחלץ נפגעים - הצבא, העירייה, הממשלה ומתנדבים - פעלו ללא תיאום, תוך שהם מפריעים זה לפעולתו של זה.

בוץ בריח ביוב

במהלך השבוע שעבר מאז נפילת הסלעים על השכונה נמצאו עשרות הרוגים תחת ההריסות והסלעים, ומאות אנשים עודם נעדרים. החום השורר במקום בימים אלו של שלהי הקיץ, אינו מותיר סיכוי רב לנעדרים להיחלץ חיים מתחת להריסות. החשש הוא שבשל ההרס ומותם של יותר מאלף אנשים, יהיה צורך לפנות את אלפי תושבי השכונה - כדי למנוע פגיעות נוספות כתוצאה מהידרדרות סלעים נוספת בעתיד, וכן מחלות העלולות להתפרץ עקב ריבוי הגופות שעדיין קבורות תחת ההריסות.

ממשלת מצרים פתחה בחקירה של סיבות האסון, וכנראה שמצאה את הסיבה הישירה לו: הריח החריף שנדף מהסלעים שהידרדרו מלמד כי הם היו מכוסים בשכבת בוץ-ביוב שמקורו במי ביוב שזרמו מכמה בתים בלתי מתוכננים, אשר הוקמו ללא היתר וללא תשתיות על גב ההר. מבתים אלה חדרו מי הביוב אל מתחת לגושי הסלע, יצרו תחתיהם שכבת בוץ-ביוב חלקה, שעליה החליקו הגושים ונפלו מגובה מאות מטרים על בתי התושבים.

עכשיו כולם מאשימים את כולם: העירייה מאשימה את תושבי השכונה שהתנחלו באזור מסוכן ולא השאירו מקום בין הבתים לתנועת רכבי חילוץ; תושבי השכונה מאשימים את הממשלה שמקצה קרקע ליזמי נדל"ן המשקיעים בכפרי נופש לעשירים, אך מזניחה את השכבות החלשות, אינה מקצה להן קרקע לבנייה ואינה בונה עבורן בתים בטוחים; הממשלה מצידה שואלת: איך זה שאזרחים בונים ללא היתר וללא תכנון, וחיים במקום מסוכן, שכבר היו בו מקרי הידרדרות סלעים בעבר? אך החמורה מכול היא האשמת הממשלה בשחיתות, ובכך שפקידיה מקבלים שוחד מיזמי נדל"ן כדי לקדם את האינטרסים של "החתולים השמנים" על חשבון העם הפשוט, שחייו שווים בעיני הפקידות כקליפת השום.

אסון זה מצטרף לסדרה ארוכה של אסונות שאירעו בשנים האחרונות במצרים ושהביאו למותם של אלפי בני-אדם שם: מעבורת שהשיטה עולי רגל מג'דה שבסעודיה למצרים טבעה בים סוף וכאלף נוסעים - מרביתם מצרים קשי יום - טבעו. בחקירה התברר שהמעבורת הוצעה לטורקיה לפני שנים כגרוטאה, בשל חלודה בעומק השלדה שלה, ולאחר שנשלל ממנה רישיון ההפעלה. "באורח פלא" היא קיבלה רשיון הפעלה במצרים, ולכל מצרי ברור שהרישיון לא היה מתקבל ללא תשלום שוחד על-ידי בעליה לפקידי משרד התחבורה המצרי. הבעלים הועמד לדין יחד עם כמה פקידים, אך לפני כחודש זוכו כולם. עכשיו החשד בשוחד ובשחיתות מקיף גם את בית המשפט.

לפני כארבע שנים עלתה באש רכבת שעמדה בתחנה מדרום לקהיר, וכשלוש מאות אנשים נשרפו בה למוות, כי לא הצליחו לברוח מהקרונות הבוערים מבעד לחלונות. הסיבה לכך הייתה נוראה: הנהלת הרכבת כיסתה את החלונות בסורגי ברזל איתנים מאחר שנוסעים נהגו להיכנס לרכבת מבעד לחלונות כדי לא לשלם כרטיס נסיעה. האש פרצה באחד הקרונות לאחר שנוסעים חיממו בו מזון על כירת גז, שהתלקחה בגלל הצפיפות והדחיפות. תאונה מחרידה זו הייתה רק אחת מסדרה של תאונות רכבת שנגרמו עקב התנגשות רכבות זו בזו ובכלי רכב החוצים מסילות, שסיבתן העיקרית היא הזנחה ורשלנות.

מדי כמה שבועות מתמוטט גשר באזור הדלתא של הנילוס בשל בנייה גרועה ותשתית לקויה, ובמקרים רבים אוטובוסים עמוסי נוסעים - בדרך כלל מעל למספר הנוסעים המותר - נופלים למי הנילוס העכורים מבוץ ומביוב.

האלטרנטיבה - "האחים המוסלמים"

הנטייה המיידית בקרב תושבי מצרים היא להאשים בכל רעה חולה את הנשיא מובארק, שבעוד פחות מחודש יחגוג 27 שנים לשבתו על כס הנשיאות, בלי שהוא מראה כל סימן של רצון לוותר עליו בשלב זה. במהלך שנים אלו הוא השכיל להקיף את עצמו בשכבה עבה של בעלי הון, עסקנים, עיתונאים ואינטרסנטים, שמצד אחד מספקים לו רשת הגנה מזעזועים העלולים לערער את שלטונו, ומצד שני חולבים את המדינה ומנצלים את משאביה לטובתם הם, משפחותיהם וקרוביהם. אחד מהם, איל הנדל"ן השאם טלעת מצטפא, אף הרחיק לכת והסתבך בפרשיית רצח. מובארק מעולם לא מינה לעצמו סגן, כי פחד מחתרנות של אדם שאורך רוחו עלול להתקצר בציפייה לרשת אותו.

מובארק בן השמונים נראה ומתפקד לא רע, למרות זה שהוא סובל מכמה מחלות כרוניות. הוא אינו נמנע מלנסוע לחו"ל ומופיע רבות בפני קהל ועיתונאים. דיבורו רהוט ובוטח, ומצב רוחו המרומם בדרך כלל אינו משקף את עומק הבעיות שמהן סובלת מצרים. ייתכן שזו אחת הסיבות לניכור שחשה האוכלוסיה המצרית כלפיו.

כל האירועים והאסונות הללו מתרחשים במצרים על-רקע סוגיית הירושה של משרת הנשיא, והשאלה הקבועה המנסרת בחלל הפוליטי מזה מספר שנים היא האם יצליח הנשיא מובארק להושיב על כס הנשיאות את בנו גמאל, והאם המערכת הפוליטית והכלכלית המסואבת, המושחתת והמסורבלת, תסכים להיות מונהגת בידי אדם צעיר עם רעיונות רבים לביצוע רפורמה ותיקון בשלטון ובזרועותיו.

אחד התסריטים האפשריים הוא שעם תום מועד כהונתו הנוכחית, בעוד שנתיים וחצי, יוותר מובארק על כס הנשיאות כדי לוודא שבנו מתיישב עליו, שכן "אין שלטון אחר המוות". עם זאת, כלל לא בטוח שגמאל מובארק - אם אכן יהיה נשיא - יצליח להשיט את ספינת מצרים אל חוף מבטחים כלכלי, חברתי, דתי ופוליטי. אלא שבאופק לא נראית אלטרנטיבה, וייתכן שבסופו של דבר הוא ייבחר ויקבל את הסכמת האליטות הכלכליות, הפוליטיות והצבאיות, רק כדי שהמדינה לא תיכנס למערבולת פוליטית, שממנה יכולים להרוויח רק "האחים המוסלמים" המנסים להוביל את מצרים לשלטון האיסלאם, נוסח חמאס בעזה.

השלטון יודע שלב רבים, אולי אף מרבית האזרחים, נוטה אחרי "האחים" שכן הם שדואגים למחסורם של המסכנים הגרים בשכונות הבלתי מתוכננות, הם שמספקים להם מים, טיפול רפואי ובמקרים רבים השכלה. במדינה שחלק מבתי הספר שלה פועלים בשלוש (!) משמרות, שחלק מהכיתות בה מאוכלסות ב-80 תלמידים, וששיעור ניכר מבני הנוער שלה - בעיקר בנות - כלל אינו רואה בית ספר מבפנים, השפעת "האחים המוסלמים" על יחס האזרחים למדינה עלולה להביא אותה אל עברי פי פחת.

התמוטטות הסלעים בחודש הרמדאן היא אות בעיני רבים שהיושב במרומים אינו מרוצה ממה שקורה בארץ הנילוס, וסימן לכך שגם הוא רוצה לראות בה שינוי. השאלה היא לאיזה כיוון תנוע המדינה שבה יותר מ-80 מיליון אזרחים ואין-ספור בעיות.