שתיקתו של גלעד שרון במהלך חקירתו במשטרה הקפיצה הרבה יפי-נפש ורובם לא עשו זאת, כך אפשר היה להתרשם למקרא התגובות, מטעמים הקשורים ב"שלטון החוק"; חלק מהם כבר מכינים לעצמם מחלצות חדשות תוך כדי ציחצוח חרבות אפשרי לקראת "הקדמת הבחירות", וכל שאר הזועקים בשער סתם מגלים בורות, הנובעת, כמו בהרבה מקרים, משטחיות ומאי 'הבנת הנקרא'.
גלעד שרון עשה את מה שמותר לכל אזרח לעשות בחברה חופשית: לממש את זכותו שלא להפליל את עצמו, זכות הנובעת מחזקת החפות השמורה לכל אחד, גם אם הוא בנו של ראש הממשלה.
'לרוע המזל', שתיקתו של גלעד שרון יצרה בעייה מסויימת במשרדי פרקליטות המדינה: נפתחה חקירה פלילית, ועתה מתחבטים שם בשאלה כיצד מייצרים ראיות. שאלה לא פשוטה בהתחשב בכך שהמוסד הזה ידוע, זה מכבר, ב'נטייתו הפוליטית', ואם מישהו צריך הוכחות בעניין זה הוא איננו צריך להסתפק רק ב'הדלפה' של הפרקליטה הבכירה, ליאורה גלט-ברקוביץ, שהודתה בפני חוקריה שהיא עשתה את מה שהיא עשתה "מטעמים אידיאולוגיים"; אפשר גם להרחיק עד לאותם 'ימים אפלים' שבהם הפעילה פרקליטות המדינה, ביחד עם השב"כ, פרובוקטור נאלח, אבישי רביב שמו, במטרה להשחיר מחנה פוליטי שלם, כשהיא מותחת את החבל הדמוקרטי עד לקצה המותר במדינה מתוקנת.
לימים, כשנבחר בנימין נתניהו לתפקיד ראש הממשלה, חרף 'הציפיות' שהיו, כנראה, לרבים בפרקליטות המדינה, נולדו שני כתבי אישום מוזרים, מושחתים מעצם טיבם, שפוברקו בידי יועץ משפטי לממשלה עקום מחשבה. הכוונה, כמובן, למיכאל בן-יאיר ש"הלביש" על יעקב נאמן ועל רפאל איתן, שני שרים מיועדים בממשלתו של בנימין נתניהו, אחד מהם אפילו יועד לתפקיד שר המשפטים, אישומים מעוותים, מסריחים, כמו תבשיל שהוכן מפירות באושים; מאלה שגדלו בגינה של 'המחלקה היהודית' הידועה לשימצה.
עתה, שוב "מתגייסים" החבר'ה הטובים בפרקליטות המדינה. הבחירות השאירו את 'מחנה אוסלו' מתבוסס במדמנה עמוקה, מצומק ועלוב למראה, וכעת יכולה לבוא הישועה, כך מקווים אבירי החומות, 'נוטרי חוק אובססיביים', מלשכת היועץ המשפטי לממשלה. קשה לראות את זה קורה אבל לקוות תמיד מותר; למרות שהסיכויים כעת הם שכדור השלג המתגלגל ייעצר הרבה לפני לשכת ראש הממשלה ויהפוך לשלולית מים עבשים.
עיתונאים בעלי 'סדר יום' חף מכל חיבה, בלשון המעטה, למתיישבים ביהודה ובשומרון ובחבל עזה, יכולים לחרוק שיניים ולהפציץ את הציבור בכותרות עבות, מתלהמות, מתגלגלות מגבעת ההפגנות שמול משרד האוצר ועד ל'אי היווני', אבל מאומה לא יעזור. כתבי אישום אפשר, וצריך, להגיש רק כשיש ראיות פוזיטיביות. "זכות השתיקה" איננה יוצרת ראיות יש מאין.
ומילה אחרונה לאליקים רובינשטיין: שר המשפטים הבטיח כיסא בבית המשפט העליון, אבל הדרך לשם צריכה לעבור גם בוועדה לבחירת שופטים ושם לא יושבים אנשים שאוהבים לשמש "חותמת גומי". גם נשיא בית המשפט העליון בוודאי אינו רוצה שהציבור יאבד את אמונו ברשות השופטת, בגלל שהיועץ המשפטי לממשלה מבקש "לקצר" הליכים כדי לסלול את דרכו ליעד המובטח.
מכאן, שמי שמבקש להיות שופט בבית המשפט העליון צריך לדעת שזכויות אדם הם 'ציפור הנפש' של כל חברה המבקשת לקדש ערכי יסוד. כל פגיעה בזכויות אלה בגלל אי נוחות שנגרמת בחקירה תהיה בלתי נסלחת. 'פרשת אבישי רביב' צריכה הייתה ללמד לקח גם את אליקים רובינשטיין. מי שסלח אז לפרקליטות המדינה ולשב"כ על דרכי התנהלותו של אבישי רביב, ועל אופן הפעלתו, קיבל בסופו של דבר את רצח רבין בפרצופו.
על הטעות הזאת אסור לחזור. המניפולציות מבית היוצר של פרקליטות המדינה יוצרות רק אנטגוניזם וסלידה מכל אלה שרוממות שלטון החוק בפיהם ומעשיהם מדיפים ריח של ביבים.
