אוהבים לקוות, מתעקשים לקוות

לפני שלושים שנה, בשלהי 1978, שירתתי חודש במילואים בסיני שהיה עדיין בידינו. זאת הייתה תקופה שבה הסכמי קמפ-דיוויד כבר נחתמו, אך המשא-ומתן על הסכם השלום הרשמי היה עדיין בעיצומו. המחיר הכבד שהיה על ישראל לשלם עבור הסכם השלום היה ידוע. בארץ, הלך הרוח נע בין אופוריה כמעט היסטרית לבין זעזוע עמוק לנוכח הכורח לפנות יישובים יהודיים בסיני ולוותר על מקורות הנפט ועל המרחב האסטרטגי העצום. עם זאת, נראה לי שבשל הוויתורים המפליגים, רוב רובם של תושבי ישראל לא יצאו מגדרם מרוב שמחה ובסתר ליבם או אפילו בגלוי קיוו שקמפ-דיוויד יתגלה באמת כמחנה דוד.

היה עימי ביחידה אז דוקטורנט צעיר ללימודי האיסלאם, אבנר שמו, שאיתו ניהלתי שיחות ארוכות. רציתי לדעת ממנו אם הסכם השלום המתגבש יהיה מקובל לטווח ארוך על החברה הערבית המוסלמית במצרים ובעולם הערבי כולו. אבנר הסביר לי בפרוטרוט שלפי התפיסה הבסיסית של האיסלאם הקלאסי ולפי החוק האיסלאמי - השריעה, שום שלום בין איסלאם ללא-איסלאם אינו יכול להיות חוקי אלא אם כן הצד הלא-מוסלמי מוכן לחיות תחת שליטה מוסלמית, לשלם דמי חסות ולקבל מעמד נחות ביחס לאיסלאם מכל הבחינות. שם המצב הזה הוא "ד'ימה". אבנר הסביר לי גם שמותר למוסלמים לכרות הסכם עם אויב לא-מוסלמי כתרמית בלבד, כדי להחליש את האויב וברגע המתאים להפר את ההסכם עמו. מבחינת האיסלאם, לא זו בלבד שמותר לרמות את האויב אלא אף רצוי לעשות כן, כשהדוגמה הקלאסית לכך היא ההסכם של הנביא מוחמד עם שבט קורייש. בקיצור, לדעתו, אין שום סיכוי שהסכם השלום עם מצרים יביא שלום אמת והוא יתפוצץ במוקדם או במאוחר. הפיצוץ הגדול אומנם עדיין לא התרחש, אך במרבית המקרים מצרים מתנהגת כלפי ישראל כמדינה עוינת לכל דבר; אין זכר לשיתוף פעולה תרבותי או תיירותי עימה, והשאלה היא רק מתי תגיע מבחינתם שעת הכושר לתקוף אותנו צבאית.


התנ"ך - חיקוי לא-מוצלח של הקוראן

לא בכדי שאלתי את אבנר אם הסכם השלום המתגבש יהיה מקובל לטווח ארוך על החברה הערבית. עד היום אני מאמין, שאף אומה אינה יכולה להתנהג בניגוד לתרבותה הלאומית לאורך זמן. את זה ראיתי בברית-המועצות דאז, והאירועים האחרונים ברוסיה רק מוכיחים זאת שוב.

אחרי שעות ארוכות של שיחות עם אבנר, כשמידת האופטימיות שלי צונחת משמעותית, שאלתי אותו למי הצביע בבחירות האחרונות בשנת 1977. תשובתו היתה: ד"ש. לצעירים שבינינו אומר, שזאת הייתה מפלגת מאוכזבי "העבודה", משהו דומה לקדימה (רק בהרכב הרבה פחות עלוב). נדהם מתשובתו שאלתיו: "אם אתה מבין כל מה שסיפרת לי עכשיו, מדוע לא הצבעת ל"ליכוד"?" (נזכירכם שלפני שלושים שנה הליכוד דגל בארץ-ישראל השלמה). אבנר הסתכל עלי בתמימות וענה: "בכל זאת רוצים לקוות".

הרהרתי באבנר ובהסבריו כמו גם בדברים דומים של פרופ' משה שרון, המומחה הנודע לאיסלאם, כאשר רכשתי את ספרה של בת יאור (שמה הספרותי של ההיסטוריונית גיזל ליטמן) "אירוערביה" (שוקן, 2008). הספר יצא לאור בשפות רבות, וגירסתו באנגלית זכתה לשבע מהדורות לפחות. הופעתו של התרגום לעברית בארץ לוותה בהרבה מאמרי ביקורת וראיונות עם המחברת, יהודיה ילידת מצרים המתגוררת כיום בשווייץ. אין בכוונתי לכתוב ביקורת נוספת על ספר זה, אלא פשוט לתת ביטוי לכמה הרהורים שעלו בי תוך כדי קריאה בספר החשוב הזה.

לאורך כל הספר אנו פוגשים במושג "ד'ימה", כלומר מעמד היהודים והנוצרים כבני-חסות תחת השלטון המוסלמי, על-פי האיסלאם הקלאסי, הבסיסי, לא זה הקיצוני. הדבר הראשון הנדרש מבני חסות הוא להכיר בעליונותם של האיסלאם והחוק האיסלאמי - השריעה. לד'ימים מובטחת הגנה במגבלות מסוימות, חמורות למדי. בספרה מנתצת בת יאור את המיתוס הערבי בדבר תור הזהב ביחסים בין השלטון המוסלמי לבין נוצרים ויהודים באנדלוסיה. למעשה, היה זה רצף של פוגרומים, השפלות, רציחות ושוד שביצעו המוסלמים ביהודים.

בת יאור מסבירה לנו באופן פשוט ומשכנע כמה מיסודות האיסלאם הקלאסי ומונחיו, כמו למשל 'דאר אל איסלאם' - השטח שבשליטה איסלאמית, ו'דאר אל חרב' - השטח שבשליטת הכופרים וה'ד'ימים', אשר במוקדם או במאוחר, באמצעות ג'יהאד, צריך לעבור לשליטת המוסלמים. חשוב להבין שג'יהאד אינו נחלתן של קבוצות קיצוניות, אלא חובה של מאבק על הנהגת שלטון איסלאמי בעולם כולו, המוטלת על כל המוסלמים. ג'יהאד אפשר לנהל בדרכים שונות: אפשר לכבוש שטחים עצומים ולשלוט בהם כמעט אלף שנה כפי שהיה באירופה, אסיה ואפריקה כמעט עד סוף המאה ה-17 - להחריב ערים, להרוג רבבות אנשים ולאסלם בכוח את הנותרים. שלטון מוסלמי עולמי אפשר להשיג גם בדרכים אחרות: כלכליות, דיפלומטיות וכו'. אפשר להפעיל טרור ואפשר לשלב כמה מן השיטות הללו כפי שעושים כיום המוסלמים והערבים בפרט, שהרי לדידם, כל הדרכים להשגת המטרה כשרות.

הספר חושף איך מאז שנות השבעים מבצעים הערבים בהתמדה ובהצלחה את תוכניתם לכבוש מחדש של אירופה. בעזרת מסמכים רבים מנתחת בת יאור את מאבקם המוצלח של הערבים למען השתלטותם על אירופה: לחץ כלכלי, איומי טרור, צמצום באספקת הנפט, דמוניזציה של ישראל ושכתוב ההיסטוריה. מזעזע לקרוא כיצד הולכת הצלחתם של הערבים וגדלה יחד עם ההסלמה בתעוזתם ובחוצפתם. הם כבר הכניסו לאירופה מיליוני מוסלמים כתושבי קבע ואזרחים, ואלה קובעים בעזות מצח, בעזרת "מלומדים" מהאוניברסיטאות במדינות המוצא שלהם, שהאיסלאם קדם לנצרות וליהדות, שאברהם היה מוסלמי ושהתנ"ך הוא חיקוי לא מוצלח לקוראן. מדהים לראות איך, בהשפעת הלחץ הערבי, חוזרים פרופסורים באוניברסיטאות אירופה כחיילים ממושמעים על דברי הבלע האלה. בקמפוסים האירופיים, במיוחד בצרפת, בלגיה ואנגליה, מחרימים את ישראל ומכנים את המרצחים הערבים "לוחמי חירות", ומי שמנסה להתנגד לערביזציה של האקדמיה זוכה לבוז והשתקה.

ולא במקרה, המדינה היחידה באירופה שבה אפשר להשיג את הספר "אירו ערביה" היא איטליה, שבה ניכרת מאוד השפעתה של הפובליצסטית המנוחה אוריאנה פלאצ'י, תומכת שמאל שהתפכחה וכתבה כמה ספרים נוקבים בגנות האיסלאם והערבים. מומלץ אפוא לכל ישראלי שאכפת לו, להביא לכך שמירב האנשים יקראו את "אירו ערביה". זה בנפשנו.

ובכל זאת, עם כל הכעס על האירופים הצבועים, לא עוזבת אותי המחשבה: האם אנחנו, הישראלים, טובים מהם? האם לא אימצנו בעצמנו את הרטוריקה המזויפת על "עם פלשתיני", שבשום מקום לפני שנות השישים של המאה הקודמת לא הוזכר בתור שכזה - ה"עם" שמעולם לא הייתה לו מדינה, בירה, דת ושפה ייחודיות? האם חוגי הממשל של האיחוד האירופי לא מקבלים מדי יום ביומו חומר הלשנה על ישראל שמקורו בחוגי השמאל הקיצוני הישראלי? האם אמצעי התקשורת הישראלים כולל הממלכתיים, אינם מתארים את מתיישבי יהודה ושומרון באופן מעוות ושלילי, בעוד שבמקרים רבים יחסם למחבלים הוא סלחני? האם לא שוחרר מהכלא שבו היה אמור להירקב הרוצח הנתעב סמיר קונטאר, שחגג את שחרורו עם אבו-מאזן, התקווה הלבנה של הפרו-פלשתיניסטים שביננו? האם, לעזאזל, לא הבאנו במו ידינו לפני חמש-עשרה שנה את רב המרצחים עראפאת על כנופיותיו ונתנו להם נשק שבו הרגו בנו? אם כך, למה נלין על האירופים, המנסים בקוצר ראותם לקנות קצת שקט במחיר דמנו?


הדחקה של חולי סרטן

אמנם כל פעולת איבה מצד המוסלמים באירופה גורמת להעלאת מעמדם ולהתגברות זכויותיהם, אך גם אצלנו המצב הוא כזה. מי לפני האינתיפאדה הראשונה, פרט לסהרוריים הוזים, דיבר על מדינה פלשתינית או על נסיגה לגבולות 67'? והנה, היום זו התוכנית של ממשלת ישראל בהנהגת אנשים שבילדותם חונכו על תורת ז'בוטינסקי.

כשעמדתי בתור לקופה בחנות הספרים, עמד לידי אדם מבוגר והסתכל במבט ביקורתי מאוד על הספר של בת יאור שהחזקתי. שאלתי אם הוא מכיר את הספר הזה, הוא ענה לי בחיוב ואמר שהספר לא מצא חן בעיניו. שאלתי אותו אם העובדות המתוארות בספר אינן נכונות לדעתו, ותשובתו היתה: "לא, לא זה העניין, אלא שאם כל מה שכתוב בו נכון - אז אין לנו תקווה". האמנם עדיף לחולה סרטן שלא לדעת את האמת על מחלתו, כדי לחיות עוד קצת באשליות ולמות במהרה בייסורים? אני מאלה שחושבים כי עליו לשמוע את האמת הצרופה ולהתחיל בטיפולים שאמנם עלולים להיות ארוכים וקשים, אבל שדווקא בהם טמונה התקווה.

וכך יש בליבי תקווה זהירה שתקום בישראל ממשלה חדשה, ובראשה בנימין נתניהו, שיאמר בפשטות את האמת שלנו: "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". יש בי תקווה, שאם וכאשר ייכנס ראש הממשלה הזאת למשא-ומתן, הוא יגיד לאויבינו: "שכחו מכל הפקדונות וההבטחות שניתנו על-ידי קודמַי. הם כבר אינם תקפים. לא רציתם לקבל אותם? הפסדתם!" ושיגיד להם את שתי המילים החשובות ביותר: "כולה שלי".

ייתכן שיהיה בזמן כלשהו סיכוי לקיים לאורך זמן הסכם עם הערבים, שבמסגרתו נידרש לוותר על משהו מנכסינו הלאומיים. אבל שבראש ובראשונה נגיד: "זה שלנו, ועל חלק משלנו אולי יהיה אפשר לוותר". בוודאי יהיו שיטענו נגדי שבנימין נתניהו כבר ויתר בחברון ובאחוזת וואי וכולי וכולי. ואני אומר, שאדם שהוכיח את אומץ ליבו האישי בפעולותיו בסיירת מטכ"ל, ואת אומץ ליבו הציבורי כשקיבל על עצמו את תפקיד שר האוצר, תפקיד התאבדותי למי שרוצה לזכות באהדת הציבור, הצליח בו והציל את כלכלת המדינה, אדם שרמתו האינטלקטואלית אינה מוטלת בספק, יכול גם בתפקידו העתידי להתעלות על עצמו, לומר את האמת, להיאבק למענה ולנצח. בזה אני תולה את תקוותיי. הרי גם אני רוצה לקוות, לא?