|
|
תקיעה בשופר [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
אין עוררין על כך שראש השנה הוא הגדול שבחגי ישראל. אין כמוהו לעומק המחשבה ולהתעלות הנפש. לכאורה, אין רישומו ניכר כלל בתנ"ך והוא נזכר בו רק פעם אחת, בספר "יחזקאל", פרק מ', פסוק א', וגם שם אין הכוונה בכלל ליום הזה במפורש, אלא דווקא ליום הכיפורים: "בראש השנה, בעשור"; כלומר: בעשירי לחודש. גם במקום אחר (בספר "ויקרא", כ"ה, ט') משמש דווקא העשירי לחודש כתחילת השנה: "והעברת שופר-תרועה בחודש השביעי, בעשור לחודש, ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם".
לכאורה, אין כאן כל תמיהה. העשיריה הראשונה והפותחת של חודש תשרי היא, למעשה, יחידה אחת - סולם, ששיאו וסיומו הוא יום הכיפורים. משום כך חל התואר "ראש השנה" גם על יום כיפור, והדבר מובע בתפילה המיוחדת, המשותפת לשני החגים.
בתורה כונה ראש השנה "יום תרועה": "ובחודש השביעי, באחד לחודש, מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם" ("במדבר", כ"ט, א'). תרועה אינה אלא צעקה המונית -לשמחה, לאבל, או למלחמה, ובמיוחד השמעת קול שופר וחצוצרות, כנאמר: "בחצוצרות וקול שופר הריעו - הריעו לשון תרועה - לפני המלך ה'" ("תהלים", צ"ח, ו').
השמעת שופר וחצוצרות לא הייתה מיוחדת, דווקא, ליום זה בלבד: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות" ("במדבר", י',י'). כלומר: בכל ימי שמחה ומועד. במנהג ספרד ותימן אומרים בליל ראש השנה את הפסוק הזה לשם ציון החג, במקום שהאשכנזים אומרים: "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו".
21 תקיעות
מן התנ"ך ומן המשנה אנו למדים שבמספר הזדמנויות, במיוחד בימי תענית וצרת-ציבור, היו תוקעים בשופר. ובבית המקדש בירושלים היו תוקעים בכל יום 21 תקיעות: שלוש לפתיחת השערים, תשע לקורבן המובא בשחר, תשע לקורבן של בין הערביים, וכל כך גדול היה קולן של תקיעות אלה, שהוא נשמע, על-פי המשנה, עד ליריחו. רמז לתקיעת שופר זו, לטיבה ולמובנה, אנו מוצאים במקום השני בתורה, המוקדש לחגנו: "ובחודש השביעי, באחד לחודש, יהיה לכם שבתון, זיכרון-תרועה מקרא קודש" ("ויקרא", כ"ג, כ"ד). מובן זיכרון-תרועה הוא אחד: תקיעת שופר, למען זיכרון התוקעים לפני האלוהים.
ומכאן מתבאר השם הרשמי של ראש השנה, שכידוע איננו כלל ראש השנה, אלא יום הזיכרון. מן הסתם אנו נוטים לתפוס את השם הזה במובן של יום חשבון-נפש, יום שאנחנו זוכרים בו את מעשינו במשך השנה ואת מקומנו בעולם בכלל. אבל, ההוראה העיקרית של שם זה היא יום שאלוהים זוכר ופוקד בו את בריותיו, כפי שנאמר, במפורש, בתפילת מוסף: "אתה זוכר מעשי עולם ופוקד כל יצורי-קדם, לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית...אתה זוכר את כל המפעל...צופה ומביט עד סוף כל הדורות".
וזהו, בעצם, כל מה שיש בתנ"ך בנוגע לראש השנה עצמו, עד כמה שהוא נזכר בו בכלל במפורש.
