המדינה וזרועותיה מבטיחות השכם והערב לדאוג לניצולי השואה, אך מה קורה כאשר ההבטחות הללו מתנגשות עם אינטרסים כספיים של חברה ממשלתית? הנה דוגמה.
רחל לייבה בת ה-80 היא נכה וניצולת שואה, המתגוררת בדירת חדר וחצי (34 מ"ר) ברחוב אלפטון בתל אביב. הדירה שייכת לחלמיש - חברת דיור ממשלתית-עירונית הפועלת בתל אביב, אשר השכירה אותה לבן-זוגה של לייבה, קרול ליבר. האחרון הלך לעולמו בשנת 2008, ולטענת חלמיש - מאז מתגוררת לייבה בדירה שלא כדין ובניגוד לרצונה של החברה.
לאור זאת, מבקשת חלמיש מבית משפט השלום בהרצליה להורות ללייבה לעזוב את הדירה, ולשלם לה דמי שימוש ראויים בסך 84,884.96 שקל. הנימוק לדרישה השנייה: מאחר שלייבה תפסה את הדירה מאז פטירתו של ליבר, היא מנעה מחלמיש להשכיר אותה וכך התעשרה שלא כדין על חשבונה.
בא-כוחה של לייבה, עו"ד נתן שמואל נחשון, הגיב בחריפות: "יהיו המניעים שבבסיס תובענה זו אשר יהיו, פשוט בלתי אפשרי להשלים עם האופן שבו נוהגת חברה ממשלתית ועם סילוקה ממקום מגוריה של ניצולת שואה, קשישה, חולה ונזקקת. אם היא לא נמצאה זכאית לדיור - בושה היא לקריטריונים שנקבעו".
לגופם של דברים טוען נחשון, כי החלטת משרד השיכון לפיה לייבה אינה זכאית להמשיך להתגורר בדירה, היא שגויה ובלתי סבירה. לדבריו, בנה של לייבה רכש את הדירה, התגורר בה תקופה מסוימת ואז העביר אותה לאמו ללא תמורה - ולכן היא רשאית להיחשב כ"דייר ממשיך" ולהתגורר בה. הנימוק לפיו "לא נמצא מקום לחרוג מהכללים", ממשיך נחשון, הוא מגוחך. הקריטריונים שהופעלו בנוגע ללייבה "אינם סבירים, אינם תקפים ואינם חוקתיים" ויישומה לגביה היה בלתי סביר בעליל, הוא מסכם.
בית המשפט הורה מספר פעמים לנציגי חלמיש להיפגש עם נחשון כדי לנסות להגיע להסדר, אבל רק לאחרונה הם הסכימו ופגישה נקבעה לתחילת השבוע הבא. אז אולי נראה מהי התשובה לשאלה בה פתחנו.
