בימים האחרונים פורסמה על-ידי השמאי הממשלתי הראשי טיוטת הקווים המנחים באשר לשווי בשימוש למקרקעין חקלאיים. או במילים פשוטות - מהו הפיצוי המגיע לחקלאים כאשר אדמותיהם מופקעות. בניגוד לקווים המנחים הקודמים שפורסמו, שם נקבעו עקרונות שומה בלבד, הרי כאן מרשה לעצמו השמאי הבכיר בישראל - להיכנס לתחשיבים פרטניים, ולמעשה להכתיב סכומי פיצויים שיינתנו.
זהו עוד דף בספר קרקעות הלבן, שכתיבתו הולכת ומושלמת בימים אלה. תחילתו במדיניות עקבית של שחיקת זכויות החקלאים באדמותיהם, בתואנה שקיבלו קרקע בחינם וגם כיום משלמים עליה מחירים מגוחכים, המשכו באמירה המפורסמת של מנחם בגין, באשר למיליונרים ליד בריכות השחייה בקיבוצים (זה נאמר על בריכת השחייה של משגב עם...), המשך נוסף בבג"צ הקשת המזרחית - והסיום יהיה, קרוב לוודאי, שהחקלאים יידרשו לשלם עבור הקרקעות המופקעות מידיהם...
אין זה מצב דמיוני כלל ועיקר - אלא משקף את המדיניות והמציאות הבלתי אפשרית בישראל. בעוד בכל העולם וגם בקולחוזים ברוסיה ובסין, האדמות נמסרו כבר לידי אלה שעיבדו אותן ושמרו עליהן. בכל העולם, ככל שאתה יושב על הקרקע שנים רבות יותר - מתקבעת זכות החזקה שלך בה. הנוהג הזה קיים אפילו בישראל אך באופן בלעדי לחוכרים עירוניים. אבל לגבי החקלאים, המצב הוא הפוך - ככל שאתה יושב יותר שנים על הקרקע - זכויותיך בה הולכות ופוחתות. ורק בצפון קוריאה, בקובה ובישראל רוב האדמות מולאמות - אכן בחברה טובה אנו נמצאים.
שחיקה בזכויות החקלאים
אז נכון, אנו מגזימים קמעה, הרי בסקטור העירוני קיימת הפרטה, ואולי זהו שלב מקדים להפרטת האדמות החקלאיות. כיום זה נראה יותר כהלאמתן. אבל, אם וכאשר הליך זה יתרחש - כבר לא יהיו חקלאים רבים ולא יהיה את מי לפצות. במקום שדות ומטעים מוריקים, יהפכו מרבית השטחים החקלאיים במדינה לשטחי מרעה לעזים שחורות, או לחוות עבוד חקלאי של כמה אוליגרכים. מאגרי הביוב המטוהרים על-פי חובת המדינה באמנות בינלאומיות - יישפכו לים במקום לשמש להשקיית המטעים והשדות. מחירי הפירות והירקות יהיו דומים לאלו שיובאו ארצה במהלך שנת השמיטה.
והרי נציגי החקלאים מנועים מלשבת בדיונים במועצת מקרקעי ישראל, עת דנים בעניינים הנוגעים לשולחיהם. כי זאת לדעת: לחנניה גיבשטיין, חבר במועצת מקרקעי ישראל (נבחר על ידינו לצורך המחשה בלבד), אין כלל אינטרס בקרקעות עירוניות, ואילו לנציגי החקלאים - יש ויש. ידוע לנו שנציגי החקלאים לא התנגדו להליך ההפרטה לתושבי הערים ואף תמכו בו. אולם בכל הקשור לזכויות החקלאים - לא היה בידיהם להשפיע. והתוצאה הברורה - שחיקה גוברת והולכת בזכויות החקלאים והפרטת קרקעות המדינה בעיר ומסירתן לבעלי עניין, בעלי הייצוג הקובע והמכריע.
על פעילותו הכושלת של מינהל מקרקעי ישראל ופקידיו, חבל להמשיך ולהכביר מילים. אחרים עושים זאת ביתר כישרון מאיתנו. אולם רצוי שמבקר המדינה ייכנס לבדיקת תהליכי קבלת ההחלטות במינהל ואישורן על-ידי חברי מועצת מקרקעי ישראל. השינויים התכופים בהן, הזיגזגים והביטולים וביטולי הביטולים והלשון העילגת בה הן מנוסחות וכדומה.
עברנו כמה ספרים לבנים - נעבור גם את זה
דוגמא להליך האבסורדי המתרחש זה עתה לנגד עינינו הוא הטיפול בנושא החלטה 969 שעניינה מתן פיצויים עת מופקעות אדמות לצורך שימושים לאומיים שונים. במהלך הדיונים בעתירה לבג"צ בעניין החלטה זו הודיע המינהל שהוא מקפיא את ההחלטה. במקומה קבע החלטת ביניים שהקטינה את זכויות הפיצוי. לאחר מכן הקים ועדה בין משרדית בראשות גב' שולה בן צבי מי שניסחה את החלטה 969 - ואחר כך,לכאורה, התבטאה לפני תחילת עבודת הוועדה כי ההחלטה שגויה ומיטיבה מידי עם החקלאים.
ויבוא הקורא התמים ויגיד, אכן אמירה אמיצה ו"מודה ועוזב ירוחם". אך זהו חלק משיאו של הליך מתמשך והולך של פגיעה בהתיישבות, שאליו לצערנו, חובר עתה גם משרד המשפטים, באמצעות השמאי הממשלתי, בתזמון, אולי לא מקרי.
אז עברנו כמה ספרים לבנים - נעבור גם את זה. התחלקנו בקרקעות שברשותנו עם ישובים חדשים שקמו עוד כ-40 שנה לפני הקמת מ.מ.י. ובלי לתבוע או להתנות זאת בביצוע תשלומי פיצויים. מסרנו קרקע בנדיבות לצרכי המדינה שבדרך. ברוב המקרים הובטח לנו אז על-ידי הק.ק.ל. כפיצוי, קרקע חליפית, נחלה עירונית(!) או מנגנון משותף עם הק.ק.ל. לקביעת גובה הפיצוי. ובכך הושגו מטרות הגורמים המעורבים. בעיקר נשמרו הנכסים היקרים ביותר לכולנו: הידברות, התייעצות ושיתוף הפעולה. האמנו ששיתוף הפעולה הזה יימשך עוד ועוד. אולם אז, נכנסו לתמונה פקידי מ.מ.י.- המשלבים בפעילותם השאת תקבולים מירביים לאוצר, כסילות, צרות עין וקינאה - שתהפוך את ישראל למדינת היי-טק ומגדלים של סוחרי בורסה - ובא לציון גואל.
