|
המורשת הוא חשיפת האמת כולה. רבין ודדו
|
|
|
|
|
1987
שנת 1987. שר החוץ בממשלת שמיר, שמעון פרס, חוזר מלונדון לאחר מפגש חשאי עם המלך הירדני חוסיין. אחת מן ההחלטות ההיסטוריות החשובות והמשמעותיות ביותר שידעה המדינה אי פעם, נרקמת בין השניים: הסכם לונדון.
על-פי הסכם זה, יגיע הפתרון לסכסוך העקוב מדם בין הפלשתינים לישראלים כך: (לקרוא ולא להאמין)
השטחים הכבושים- (כל רצועת עזה!) ימסרו חזרה לירדן!!!
המלך חוסיין ישלוט בשטחים אלו, והבעיה הפלסטינאית תעבור לאחריותו!!!
ישראל וירדן יחתמו על הסכם שלום!!!
מאז חלפו כשני עשורים. הסכסוך הפלסטינאי הפך רק למפלצתי ועקוב מדם יותר ויותר, עם אלפי נרצחים בצד הישראלי, הסכם אוסלו אחד קיצוני ושנוי במחלוקת, ועוד חייל אחד שבוי ושמו גלעד שליט. בשנת 1987, כשהחייל גלעד שליט היה רק תינוק בן שנה, כל זה יכול היה להימנע בזכות הסכם לונדון - הסכם היסטורי חסר תקדים שבו אומר במפורש מנהיג, שהוא עדיין באופן רשמי אחד מאויביה המרים של ישראל - אומר בזכות הגדולה והחמלה ואהבת השלום הנדירים שבו - תנו לי חזרה את כאב הראש הזה. אני אדאג לפלשתינים!
ואיך שב שמעון פרס חזרה לביתו ולעמו בישראל, אם לא בתחושת אושר וסיפוק עילאיים?
אלא שההסכם זוכה לקבלת פנים מכוערת של התנגדות עזה. וכל זה למה? בגלל מלחמת האגו הקשה שרקמו שר הביטחון המנוח יצחק רבין וראש הממשלה לשעבר, יבדל לחיים ארוכים וטובים, יצחק שמיר - שניהם התלכדו יחד, שותפים לסלידתם משמעון פרס, לטרפד כל הישג שלו.
בגלל מלחמת האגו הזו, שבה יהיה עלול שמעון פרס לזכות בתהילת עולם, הם העדיפו להתנגד להסכם המתנה הזה, ולסכלו. הם העדיפו אלפי יהודים נרצחים, חייל שבוי שאיש אינו מגלה בו עניין, וסכסוך מר ונוראי שרק הולך ומעמיק.
ביום אזכרתו של אדם אין מזכירים את טעויותיו המרות, אלא מזכירים וזוכרים רק את מעלותיו הטובים, אבל א', זה מה ששודר בערוץ 2 במסגרת אחת מתוכניות הזכרון לרבין, וב' - רבין המנוח לא היה סתם אדם; הוא היה מנהיג, וטבעה של הנהגה ושל נקיטת מדיניות היא גם עשיית טעויות מרות. מי שלא טועה - הוא זה שאינו עושה דבר!
לכן דווקא ביום הזכרון זו משמעותה האמיתית של אזכור המורשת, של ביטוי אמיתי לסובלנות, ולרצון לדון בפתיחות וגם לחלוק על מה שהיה. להגיד, למרות הכל,
יהי זכרו ברוך.
1973
שנת 1973. רב אלוף דוד אלעזר (דדו) הוא רמטכ"ל צה"ל; עולה חדש מסרייבו, איש רב כישורים, רם מעלה, חזק וקר רוח. ראש הממשלה גולדה מאיר סומכת עליו בעיניים עצומות ("מה זה אוגדה? מה אני מבינה כבר בביטחון? יש לי את דדו ואת דיין"). היא סומכת בעיניים עצומות על דדו, אבל גם על דיין ובעיקר על אלוף אלי זעירא, ראש חיל המודיעין.
כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, דדו הוא היחיד המנבא שחורות, ומגייס את המילואים! דיין וזעירא מבקשים ממנו להירגע. אין מה לדאוג. הכל בסדר. גולדה מאיר מכריעה לטובתם. המילואימניקים חוזרים הביתה.
ראש השנה 1973. גולדה מאיר מכנסת את המטבחון, מודאגת, מוטרדת ומרוטת עצבים. היא, דיין, דדו וזעירא בדיון מותח נוסף. דדו, הרגוע והבוטח בדרך כלל, מטיח את ידו נמרצות על השולחן וצועק בקולי קולות, לגייס עוד אוגדות מילואים, ולהקדים במכת מנע לפני שתפרוץ המלחמה.
דיין וזעירא רגועים, חושבים שהוא פזיז וקיצוני. אוגדה אחת כבר גויסה, זה מספיק, ומלחמה ממילא לא תפרוץ. מכת מנע רק תרגיז את האמריקנים ואת הזירה הבינלאומית. גולדה ללא היסוס מכריעה לטובתם.
דדו אמר. שחור על גבי לבן אמר והתריע. שוב ושוב התריע, מחה, ואחד לאחד חזה את שיקרה. אף אחד לא הקשיב לו. שבוע אחר כך, יותר מ-2,500 חיילים נהרגים באחת מן המלחמות הנוראיות והמיותרות שידעה המדינה. ועדת אגרנט מאשימה אותו כאחד האחראים העיקריים למחדל מלחמת יום הכיפורים.
בדיוק שנתיים לאחר מכן, האיש צונח, נופל ומת מהתקף לב. והוא רק בן 51! זה לא משנה, שאדם יודע שהוא צודק, שהוא מיטיב, ושלא עשה כל רע, כשעושים עליך עליהום - אתה אוכל את עצמך, ולבסוף קורס ומתמוטט.
דמו של דדו על ראשם של כל החברה הישראלית, כל ההנהגה וכל מי שישב שם בוועדת אגרנט. "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים".
ומי זוכר את דדו?
מי מדבר על מורשתו?
מי מציין את יום מותו?
(ובמה השתנתה החברה הישראלית בעליהום, שהיא עוד ממשיכה לאחרים לעשות?)
יהי זכרו ברוך.