אַַיֶּכָּה?

בעקבות פרשת 'לך לך'

ספר בראשית, כפי שמעיד עליו שמו, הוא לא רק ספר של התחלה חדשה שמסמלת בריאת העולם, אלא גם ספר של בניית זהויות חדשות ועיצובן, הכרוכות זו בזו. השאלות הרטוריות הראשונות, המופיעות בתורה, קשורות לסוגיה מהותית זו. הן משמשות לא רק כאמצעי ליצירת קשר ופתיחת דיאלוג בין הבורא לאדם החוטא, אלא טעונות משמעות סמלית עמוקה.

השאלה הקלאסית הראשונה "אַיֶּכָּה" מהדהדת בחלל העולם, כשחיצי הביקורת מופנים אל אדם הראשון, בעקבות אכילת הפרי האסור מעץ הדעת. היא משַׁקפת את הצורך בהתבוננות בפנימיות האדם, כדי לעמוד על גורמי החטא, וחיפוש זהותו העצמית. מֵעֵבֶר להשלכה פסיכולוגית, ההתנערות מהחטא של אדם הראשון, שהאשים את אשתו, וחווה שהאשימה את הנחש, מצביעה באופן מובהק על היותם נגררים ונטולי זהות אישית. מילה אחת אפוא, שהיא בעלת הַעֲצָמָה ועוצמה רבה, יותר מאשר המיקום הפיסי פונה בבֵרור על-פי ההֶקשר אל המיקום הפנימי, המנטלי של האדם, ומעוררת אותו לשאול שאלות יסוד הגלומות בה. היכן אני? מה מקומי בעולם הפנימי והחיצוני? מה יחסי אל עצמי ואל העולם? מהי רמתי המוסרית ויכולת ההתמודדות שלי? אלו שאלות נוקבות של מוּדעוּת עצמית המובילה להכרת החטא.

השומר אחי אנוכי

סוגיית הזהות האישית זוכה להרחבה בקריאה הדרמטית של הקב"ה אל קַיִן, לאחַר הרצח הטראגי של הבל אחיו: "אֵי הבל אחיך". כאן הזהות עולה בזיקה אל האחֵר, האח, וכוללת אותו. השאלה הרטורית מפנה אצבע מאשימה לעֵבֶר קין,שהתנכר לאחיו, קם עליו והרגוֹ, במקום שהבל, כאח, יהפוך לחלק בלתי נפרד מאישיותו וזהותו העצמית. דפוס הניכור חוזר גם בתשובתו לה': "לא ידעתי (בתורה - ידיעה מצביעה על היכרות וקירבה) ובא לידי ביטוי באותה מטבע של שאלה רטורית "השומר אחי אנוכי?!", גם בשיחה המקדימה לפני הרצח, על-רקע דחיית קורבנו, בולטת הטלת האשמה על הבל, במקום על קורבנו הנחוּת, ורק העונש שהוטל עליו, להיות נע ונד בעולם, הביא אותו לידי הכרת החטא.

מודל הזהות הלאומית

בפרשת נוח שאֵלת הזהות עולה שלב נוסף - מזהוּת אישית אל גיבוש זהות משפחתית.

בעוד שפרשת בראשית כפי שציינו מצביעה על התחלה חדשה, הרי נוח הוא סמל לתקומה אישית ובנייה מחדש של היקוּם ושל המין האנושי אחרי החורבן בעקבות המבול, ומוכיח כי יש חיים אחרי המוות. כמנהיג שהיה נְטוּל אחריות והשפעה על דורו - בניגוד לאברהם אבינו ולמשה רבֵּנו - רוב הפרשנים דנים אותו לגנאי, ומציינים שהיה צדיק יחסית לדורו המושחת בלבד. אולם הכְּתַב-סוֹפֵר דן אותו לחיוב, כשדאג בראש ובראשונה לביצור התא המשפחתי, בדמות התיבה, כדי להגן על משפחתו מפני הרוחות הרעות שנשבו מסביב. גם אם הגישה האידיאלית למנהיגוּת היא שילוב האחריות המשפחתית והאחריות הציבורית, נוח שהיה חלש אופי ככל הנראה לא היה מסוגל לכך.

לעומת זאת, בפרשת לך-לך נפתח פרק חדש בתולדות האנושות. אברהם אבינו עולה מדרגה, ומן הזהות האישית והמשפחתית החדשה שהוא מאַמץ מגיחה הזהוּת הלאומית.

הסדר ההפוך מן הסדר ההגיוני, לכאורה, של העזיבה בפסוק הראשון של הפרשה, מן הרחוק אל הקרוב, היפנה אליו את תשומת לב הפרשנים ואת אור זרקוריהם להסברים שונים ומגוונים.

אחד ההסברים המרתקים מבוסס על פרשנותו של רבי נחמן מברסלב, המצביע על מסע אל פנימיות האדם ואל נבכי נפשו. התרחקותו של אברהם מהסביבה הפגאנית, מן הקל אל הכבד, מארצו, ממולדתו וממשפחתו עובדי האלילים, הכשירה את הקרקע לקראת ייעודו הסמלי כאבי האומה היהודית. אך לא די בה. המסע החיצוני מלווה בתהליך של הפנמה. לפי רבי נחמן ציוני הדרך הם מטפוריים, ואינם מצביעים על מיקום פיזי. מילת המפתח היא 'לך', המשקפת את המסע הפנימי אל נפשו של האדם.

במסגרת מסע זה, על היהודי, על-פי המודל של אברהם אבינו, להתרחק מן הארציות (מארצך), דהיינו מן הגשמיות, ומן הֶרגלים שליליים. ההינתקות מהזהות הישנה כוללת את שני מרכיבי ההתנהגות, המעצבים את אישיותו של האדם: תכונות מוּלָדוֹת (ממולדתך), ותכונות נרכשות (מבית אביך). אברהם נפרד אפוא מזהותו הישנה, הגנטית מבית תרח אביו, והנלמדת מחרן, ומאַמץ זהות חדשה "אל הארץ אשר אראך" - של ארציוּת, או חיי גשמיות, המונחית על-ידי אלוקים.

זוהי הבשורה החדשה שהביאה היהדות לעולם. בניגוד לדואליות של הדתות האחרות, המפרידות בין חומריות לרוחניות, התורה שוללת התנזרות מחיי הגוף, ומקדשת אותם באמצעות המצוות.

לשם כך אברהם נפרד מלוט, לא רק מבחינה טריטוריאלית וגיאוגרפית, אלא בעיקר מבחינה אידיאולוגית. המחלוקת ביניהם היא על שתי תפיסות עולם שונות. אך אברהם ממשיך להפגין כלפיו אחווה, בהתאם להצהרתו "כי אחים אנחנו", ולעמוד לצידו בשעת צרה. את נאמנותו זו הוכיח בשעת מבחן, עת הציל את לוט מהשבי ונלחם בעבורו נגד ארבעת המלכים. בכך דומני תיקן את חטא האנוכיות הקטלנית של קין, שהביאה לרצח אחיו.