יד רוחצת יד <span style='font-weight:normal;'>[2]</span>

בשבוע שעבר חשפנו כאן (מחלקה ראשונה, 22.8.03) את מה שהולך ומתגבש כ"תיק בייניש"; עבירות המס שביצע לכאורה עו"ד יחזקאל בייניש בתפקידו כיושב-ראש התזמורת הסימפונית ירושלים - רשות השידור; החקירה הפלילית שנפתחה נגדו, לרבות חקירתו באזהרה על-ידי חוקרי מס הכנסה; איומיו כלפי רשם העמותות, עו"ד עמירם בוגט ועו"ד מיכל רוזנבוים; ובנוסף - התגייסות התנועה למען איכות השלטון לטובת עו"ד בייניש, התגייסות שכללה לא רק ניסיון להטיל דופי בממצאי מבקרת רשות השידור, רומה אבישי, אלא גם השתלחות בה, תוך ניסיון להכפישה ולהטיל עליה מורא.

חשפנו גם את ניגודי העניינים אליהם נקלעה שופטת בית המשפט העליון, דורית בייניש: מצד אחד היא שופטת בעתירה שהגישה התנועה לאיכות השלטון נגד השר לביטחון פנים, צחי הנגבי (הדיון התקיים ביום שלישי השבוע בהרכב שבעה שופטים); ומצד שני מתגייסת התנועה לסייע בעניין אישי-פלילי של עו"ד בייניש, בעלה של השופטת. הצגנו כאן את תגובתה של השופטת, שדחתה את הטיעון נגדה, בהשיבה "שהטענה בעניין הפסילה מופרכת". עו"ד בייניש, מיותר כמעט לציין, דוחה את כל הטענות נגדו, מכל וכל.

הפרק הקודם מיום 22.8.03, ראו קישור [יד רוחצת יד(1)]:
[קישור]

ביום 24.8.03 פניתי אל נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק (או אל השופט תאודור אור, המחליף את הנשיא בשל יציאתו לחופשה), וכן אל בייניש. הצגתי את המסמכים הנוגעים לעניין. ביקשתי לקבל מענה: מדוע לא יימנע הנשיא מלשבצה בהרכב הדן בעתירת הנגבי. מבייניש שוב ביקשתי מענה רשמי, לאור זאת, מדוע לא תפסול עצמה.

מה שעשתה השופטת בייניש, ראוי אולי להילמד מעתה בפקולטות למשפטים. בייניש - ניגוד אינטרסים כבר כתבנו - במקום להשיב במכתב-תשובה, כתבה "החלטה" בתוך תיק הנגבי, משל מדובר בבעל דין [אנוכי, י.י.], וכאילו אני צד משפטי לעתירה. בייניש הסבירה בהחלטה (24.8.03), כי "רק בעל-דין רשאי לבקש ששופט יפסול עצמו מלישב בדין...", אך למרות זאת, כתבה "החלטה" שאת עיקריה אביא כאן:

- "מכתבו של מר יצחק מחוסר בסיס בכל הנטען בו. אין כל קשר ביני לבין התנועה לאיכות השלטון. הופניתי לראשונה למכתבה של התנועה לאיכות השלטון במכתב שהכותב צירף כנספח לפנייתו אליי, ונמנעתי מלקרוא בו".

- "כיוון שאין קשר בין פעילות התנועה לאיכות השלטון לביני או לבין מישהו מבני משפחתי, איני רואה כל הצדקה ובסיס להעתר לפנייתו החריגה של מר יצחק, המצטרפת לפרסומיו, אליהם הוא מפנה במכתבו. אציין רק, כי כל אלה נראים על פניהם כניסיון פסול להשפיע שלא כהוגן על תוצאותיו של הליך שיפוטי. על-פי הדין, פנייה כזו לשופט עלולה להוות עבירה פלילית".

בכל הכבוד, הקשר בין פעולת התנועה לאיכות השלטון לבין עו"ד בייניש, ברור ושקוף. המגוחך הוא, שלא לומר המביש, שאותה בייניש שטוענת שאין קשר, כותבת לגבי אותו מכתב המעיד על הקשר (שצורף לפנייה אליה): "נמנעתי מלקרוא בו". ובכן, מה יש לנו כאן? חידוש עולמי? שופטת מעידה על עצמה שלא קראה את המכתב [מישהו מאמין לזה??, י.י.], ולמרות זאת היא דוחה את העולה מתוכנו?

אופן התנהלותה של בייניש, בנושא זה, ובמיוחד ההחלטה שכתבה, עוררו אצלי שאלות קשות. אי לכך, בנסיבות שנוצרו, פניתי ביום שני אל שבעת שופטי ההרכב בתיק הנגבי. ביקשתי להורות על מחיקת החלטת השופטת בייניש; ו/או, לאחר שהוכנסתי לעתירה, לאפשר לי להצטרף כמשיב כדי שהשופטים הנכבדים ידונו בבקשה לפסול את בייניש מלישב בעתירה.

הצגתי בפני ההרכב, בראשות השופט תאודור אור, את הסוגיות הבאות: כיצד הרשתה לעצמה השופטת בייניש להשתמש בסמכותה ובתפקידה כשופטת, במסגרת הליך שיפוטי המונח בפניה, כדי לבוא חשבון עם עיתונאי שרק לפני מס' ימים חשף מעשים בלתי כשרים לכאורה של בעלה, וניגוד עניינים לכאורה מצידה; כיצד תימרנה פנייה לנשיא בית המשפט ואליה, במכתב המתריע מניגוד עניינים מצידה, אל תוך תיק הנגבי; וכיצד כתבה החלטה שיפוטית, הנוגעת אליה אישית, תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי עיתונאי, משל מעשיו עלולים לבוא בגידרה של עבירה פלילית? ובעצם, טענתי, אני קובל "כנגד הדרך שבחרה השופטת הנכבדה, אשר במקום שתבחן ברצינות האם יש מקום שתפסול עצמה מלישב בעתירה, מנסה היא לדרוש לעצמה חסינות מביקורת - וזאת תוך ניסיון להלך אימים על המבקש. ניסיון זה לא יצלח".

הבקשה הוגשה למזכירות בית המשפט ביום שני (25.8.03), ב-16:30, והועלתה ללשכות השופטים סמוך ל-17:00. לפי סדר הדברים ונוהגי בית המשפט העליון, והואיל ומדובר בעתירה ציבורית, היה ראוי לדון בה למחרת בפתח הדיון בעתירת הנגבי, בנוכחות בעלי הדין, ותוך מתן אפשרות למבקש להעלות גם טיעונים בעל-פה.

אלא שלא כך אירע. זמן קצר לאחר מכן, ב-18:41 בדיוק (היינו: תוך פחות משעתיים!! מעת שהועלתה הבקשה לשופטים) קיבלתי את תשובת שבעת השופטים לבקשה [בהם השופטת בייניש עצמה]. הנה היא, כלשונה:

"בקשה זו הונחה על שולחננו לקראת השעה 17:00. לאחר עיון הגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה, על שני חלקיה, להידחות. מפאת קוצר הזמן נימוקינו להחלטתנו זו יינתנו בנפרד".

וכך, בטקטיקה זו מנעו השופטים הנכבדים דיון פומבי באולם בית המשפט, בעניין ניגודי העניינים של בייניש ובטענה שניצלה לרעה את תפקידה. בכל הכבוד, ויש לי הרבה כבוד לשופטים בבית המשפט העליון, האין בכך סממנים של גילדה המגוננת על חבריה?

ההרכב נתן את נימוקיו שלושה ימים לאחר מכן (28.8.03). ואולם, בהחלטה המנומקת כביכול אין ביטוי הולם לבעייה המרכזית: העובדה שהשופטת בייניש מתעקשת לשפוט בעתירה, שבה הצד העותר הוא זה המגונן על בעלה בעניינים פליליים. קריאת החלטת השופטים מותירה טעם רע: השופטים נחלצים להגן על חברתם. גילדה כבר אמרנו?

לנוסח המלא של המכתב אל השופטת בייניש, ההחלטה שלה, הבקשה לבית המשפט ותשובת ההרכב כולו, וכן נימוקי השופטים לאחר מכן, ראו הקישור להלן:
[קישור]

התנהגותה של השופטת בייניש, בפרשה זו כמו באחרות הקשורות בה ובבני משפחתה, מעוררת שאלות רבות. לא רק בקרב עיתונאים, ולא רק בקרב פרקליטים ואישי ציבור, אלא אפילו בקרב שופטים בכירים, המדברים, בחדרי-חדרים, על מה שנראה כשערוריה ציבורית. הם מדברים על החסינות שלה זוכים בני הזוג בייניש בכמה מכלי התקשורת, על ההתנהלות הדורסנית בחלק מהמערכות, ועל משתפי הפעולה למיניהם. הנה שתי דוגמאות, באותה פרשה.

- חסינות 1 -

אמצעי התקשורת הגדולים מדברים גבוהה גבוהה על חופש ביטוי ועל זכות הציבור לדעת. הם פונים לעיתים קרובות לבית המשפט, כדי לדרוש לעצמם מעמד מיוחד בנושא זה. מעניין עתה לציין, כי העיתונים ידיעות אחרונות והארץ דילגו בקלילות על פרשת בייניש. הם נמנעו עד כה ממתן דיווח על כך, ואפילו חקירתו של בייניש באזהרה, כחשוד, לא פורסמה בעיתונים אלה. מדוע? בייניש הרי נחשב איש ציבור, מתוקף מעמדו בתזמורת. הוא חשוד בעבירות מס בהיקף של מיליוני ש"ח. האין בכך עניין ציבורי?

בייניש שכר את שירותיו של עו"ד מיבי מוזר - בא-כוחם הקבוע של העיתונים ידיעות אחרונות והארץ, כדי שייצגו בחלק מההליכים בהם נקט, לרבות תביעת דיבה שהגיש נגד מעריב, בעניין כתבה אחרת (בפרשת התזמורת) שפרסם עמיתי העיתונאי קלמן ליבסקינד. האם שכירת עו"ד מוזר מעניקה לבייניש חסינות אוטומטית בשני העיתונים הנ"ל מפני חשיפת חקירתו בחשוד בעבירות מס? חסינות או לא - העובדות הן כי דיווח על החקירה לא נמסר, למרות שעיתונים אלה נוהגים, ובצדק, למסור דיווח על חקירות נגד אישי ציבור, ואפילו נגד שחקני כדורגל וזמרים ידועים.

- חסינות 2 -

עו"ד בייניש הגיש תביעה נגד רשות השידור, מנהל הרשות יוסף בר-אל ונגד המבקרת רומה אבישי. מהם הוא תובע 500 אלף ש"ח פיצויים בגין לשון הרע. לטענתו, הנתבעים הפיצו נגדו דוח ביקורת שכלל ממצאים שלא היו ולא נבראו [מס הכנסה דווקא מצא שיש ממש בחשדות וחקר כאמור את בייניש באזהרה, י.י.]. על התביעה חתומים שניים: עו"ד צבי בר-נתן, המייצג את מעריב בענייני לשון הרע, ועו"ד אבישי חלפון. מיותר כמעט לציין, כי התביעה שהגיש בייניש זכתה לפרסום הולם ברבים מאמצעי התקשורת. כתב ההגנה, לעומת זאת, לא פורסם בכלי התקשורת למרות שהוא פתוח לעיון במזכירות בית המשפט.

רשות השידור ציפתה לקבל ייצוג מהפרקליטות. כפי שנהוג ומקובל. אלא שבעניין זה, הנוגע לבעלה של בייניש - חברתה הקרובה של פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, קיבלו מנהלי רשות השידור "כתף קרה". לא נוכל לייצג אתכם, נאמר.

בנסיבות אלה, נאלצה רשות השידור לשכור עורך דין פרטי, את עו"ד רם שמגר. כתב הגנה הוגש, לאחר שהועבר, מבעוד מועד, ליועץ המשפטי לממשלה, לעיונו ולהערותיו. רק בחלוף כמה ימים, ולאחר שהמועד הקבוע להגשת כתב ההגנה עמד לחלוף, הוגש כתב ההגנה לבית המשפט.

בכתב ההגנה, מיותר כמעט לציין, דוחים הנתבעים את טיעוני התובע. הם מגלים פרטים חדשים על מעלליו של בייניש, ותומכים זאת במסמכים רבים. ובמילים פשוטות: עושים קציצות מבייניש.

והנה, למרבה הפרדוכס, כתב ההגנה לא זוכה כאמור לכיסוי בכלי התקשורת, למרות שהדבר מחוייב, שהרי התביעה פורסמה גם פורסמה. והנה, דממה. משל הצליח בייניש לשכנע את כל עורכי העיתונים לתת ידם לקשר של שתיקה.

ולא רק זאת: זמן קצר לאחר שהוגש כתב ההגנה, התחילו הטלפונים. אנשיו של היועץ המשפטי לממשלה (אותו יועץ-מועמד לעליון, כפי שדיווחנו כאן שבוע קודם לכן - שנמנע ממתן הנחייה לפתוח בחקירה משטרתית נגד בייניש), פנו אל עו"ד רם שמגר ואל יוסף בר-אל, ובפיהם טענות מוזרות, שלא לומר מפוקפקות: מדוע הגשתם את כתב ההגנה ללא אישורנו; ובכלל, מדוע כתבתם טיעונים כאלה ואחרים.

בשיחות שהתקיימו, הציעו/הורו עורכי הדין עו"ד אורית סון (מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה), ועו"ד יעקב כהן (פרקליט מחוז תל אביב - אזרחי) לעו"ד שמגר ולבר-אל, לפעול למשיכת כתב ההגנה על טיעוניו השונים. סון וכהן ביקשו לייצור מצב, שבו רק התביעה שהגיש בייניש תהיה בתיק בית המשפט, ובהסכמה - כתב ההגנה יעוכב. לא ולא, נאמר להם מפורשות. לא יתכן שטיעוניו של בייניש יישארו בתיק ויאיימו על רשות השידור ואנשיה, ואילו כתב ההגנה, שהוא למעשה התשובה לאותם טיעונים, לא יהיה בתיק. הניסיון לכופף ידיים נמשך גם בימים אלה. המטרה ברורה: עוד ניסיון מפוקפק לגונן על בעלה של השופטת בייניש.

ומה משיבים על-כך הפרקליטות והיועמ"ש? ראשית, טוען רובינשטיין, לא טיפלתי בעניין זה. מיניתי את עורכי הדין סון וכהן. באשר לכתב ההגנה, נטען, "רשות השידור הגישה את כתב ההגנה לפני שהפרקליטות עברה עליו". זה נכון, השאלה היא מדוע לא טרחו אנשי היועמ"ש ו/או הפרקליטות לטפל בזאת במועד, ומדוע הם פועלים עתה באופן הנראה כניסיון להחליש את הגנתה של רשות השידור.

הפרקליטות טוענת עוד, כי הפנייה לרשות השידור נעשתה כדי להעמידה על חובותיה כגוף ציבורי, ולנהוג על-פי נורמות ראויות לגוף ציבורי. לכן, נטען, "הרשות נתבקשה לפעול לתיקון כתב ההגנה על יסוד ההערות" שהופנו אליה.

הסבר מפוקפק למעשה מפוקפק, ובזאת עוד נעסוק בקרוב.

עידכון:

עו"ד מיבי מוזר, בא-כוחו של עו"ד בייניש, פנה אליי בכתב והעלה 8 טענות. אחת מהן אני מקבל ברצון:

בשבוע שעבר כתבתי בטעות כי משרד אביטן ענטר ושות' מונה על-יד רשם העמותות לחקור את פרשת התזמורת הסימפונית, בעוד שמשרד זה מונה על-ידי רשות השידור.

רשם העמותות, אגב, פנה לבית המשפט על בסיס בדיקה שערך, ביקש וקיבל צו לפירוק העמותה, אחרי שהציג בפני בית המשפט ממצאים מדאיגים.