חברון: לא מוסר, לא כבוד

התאכזבתי מאוד, אולם בעיקר הודאגתי מכך, שבדיונים בטלוויזיה בעניין הבית בחברון, ב"פופוליטיקה" (ב-2.12) וב"ערב חדש" (ב-3.12), כלל לא עלו לדיון המשמעות המוסרית–תדמיתית הנוראה של הפעולות הנפשעות שנעשות בידי יהודים נגד אתרים המקודשים לשכניהם המוסלמים (על-ידי פגיעה במסגדים וחילול קברים) וההשלכות החמורות והמסוכנות שלהן. מאכזב היה לראות, עד כמה המנחים, ואפילו אותם אורחים המוגדרים כשמאלנים, סובלים מאותה התייחסות שבלונית וראייה חד-מימדית-אגוצנטרית (יותר נכון, אתנוצנטרית) של האירועים האלימים שם. כולם, לרבות טליה ששון ואבו וילן, הזדעזעו מכך שפגעו בחיילי צה"ל.

אולם, להפתעתי, הם (ואף לא מזכ"ל "שלום עכשיו", יריב אופנהיימר) לא הביעו את סלידתם מהפגיעה השפלה והברברית של אותם פורעים שפרופ' י. ליבוביץ' ז"ל היה בוודאי מכנה "יודו-נאצים", בקברים (מדובר בפגיעה רגשית, מעבר לזו הדתית) ובמסגד (ואני לא מדבר על פגיעה ברכושם של השכנים הערבים, ואפילו לא בגופם, שגם זה הפך אצלם לדבר שבשגרה. לאלה הורגלנו לדאבוני זה מכבר).

איפה הרבנים???

גם מנהיגי המדינה, כבוד הנשיא (שגינה השבוע את הפגיעה בחיילי צה"ל בחברון) וראש הממשלה, ואף ראשי המפלגות היהודיות, ללא יוצא מן הכלל, לא טרחו כלל להתייחס לפשעי השנאה הללו. לפני כמה שבועות, כשאותן פרעות החלו, אהוד ברק כינה את הפורעים היהודים "פרחחים", ורק אחרי שהם פגעו בחיילי צה"ל וברכב צבאי, הם עלו אצלו לדרגת עבריינים. אגב, אני תמה ממה בדיוק ברק מופתע. האם לא היה ברור לו מלכתחילה, שהאלימות והעבריינות בהם השלטון מאפשר ליהודים שם לנהוג כלפי הערבים, "תישמר" רק כלפיהם?! האם לא היה ברור לו, שהם יפרשו זאת כחולשה,וכי הם אכן יכולים לנהוג כאדוני הארץ?!

אודה שהייתה לי ציפיה, נאיבית במידה רבה ככל הנראה, לשמוע גינוי למעשים המבחילים הללו, מצד הרבנים, ואפילו יהיה זה גינוי רפה, או בחצי פה, ואפילו בנוסח האו"ם (דהיינו, גינוי לשני הצדדים). אבל קולם של מורי ההלכה שבקרבנו (ולא מדובר רק באלה מיו"ש, דוגמת הרב דב ליאור, שאמר שהדרישה לפנות את בית המריבה מזכירה לו את הגירוש של היהודים על-ידי הנאצים, בעוד שהפרעות בערבים לא הזכירו לו דבר, ככל הנראה) – אלה האמורים להזכיר לצאן מרעיתם, כי "ואהבת לרעך כמוך, אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה" – לא נשמע.

אולם, אפילו אם הדבר לא בא מתוכנו כצו מצפוני פנימי, או אם אנחנו איננו מסוגלים להפנים את הרעיון שרבי עקיבא הביע, לפיו, מעצם עובדת היות האחר אף הוא בן אדם, נגזר באופן אינהרנטי שעלינו להתייחס אליו כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו, ואיננו תופשים שההגינות הטבעית מחייבת את הסימטריה המובעת באמרתו של הלל הזקן "דעלך סני לחברך לא תעביד" – הרי, לפחות מההיבט התועלתני-אגוצנטרי עלינו לאמץ את דרך ההתנהגות אותה הוא מתווה.

איך נרחץ את ידינו מן הדם?

אפשר אולי לטעון בדוחק, כי מזכ"ל מועצת יש"ע, דני דיין, שתקף ב"פופוליטיקה" את אלה שמתסיסים את האווירה בחברון, התייחס מההיבט הפרקטי להשלכות האפשריות של ההתפרעויות. ואכן, אפילו נניח את המוסר בצד לרגע, הרי כל אימת שמחללים קברים יהודים באיזושהי מדינה בעולם (מקרפנטרה שבצרפת ועד רוסיה) אנו מזדעקים, ובצדק, ודורשים לאתר את הפושעים האנטישמים שעשו זאת ולהענישם. וכשרבו התופעות האנטישמיות בצרפת (עוד לפני הירצחו של הנער היהודי אילן חלימי על-ידי מוסלמי) ציפינו ששיראק, נשיא צרפת דאז, יגנה את הפעולות האנטישמיות.

וכעת, אחרי שתיקת הכבשים נוכח העבריינות המפליצה הזו, למה אנו אמורים לצפות. האם לא הגיוני לצפות לכך, שפעולות אנטישמיות בעלות אופי דומה לאלה שיהודים עשו נגד ערבים תתרחשנה במרוקו, אחרי שישמעו שם על מה שפושעים מקרבנו עוללו בחברון?! מה נאמר במקרה כזה ואיזה מענה נקבל? הרי לא נוכל "לרחוץ ידינו מן הדם". כי לא רק אלה שביצעו את הפעולות הזוועתיות אחראים להן, אחראים לכך גם אחיהם הגדולים יותר, הוריהם, מוריהם, רבניהם, על שלא הניאו אותם מלבצע את הפעולות הנוראות שעשו מנהיגינו, וכן התקשורת ואנשי הרוח והמוסר שבתוכנו, על שלא נזעקו לגנות בקול גדול את פשעי השנאה המזעזעים הללו, והשלכותיהם עלולות להיות "עלינו ועל בנינו".