פרופסור מרתה (אריקה) רוזנברג - תושבת בואנוס איירס, בעלת אזרחות ארגנטינאית וגרמנית, בת להורים יוצאי גרמניה שכל משפחותיהם נספו בשואה בעוד הם היגרו לארגנטינה בשנת 1936 - הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב תביעה נגד מוסד יד ושם, להצהיר כי מזוודת המסמכים שנלקחה מביתו של אוסקר שינדלר שייכת לה.

במבוא לתביעה נאמר כי עניינה בזכויות הקנייניות במסמכים היסטוריים (כ-10,000 במספר) המוחזקים על-ידי יד ושם ואשר נלקחו מגרמניה מביתו של חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר והוברחו לישראל במזוודה באמצעות העיתונאי הגרמני-ישראלי סם אולריך.

עוד נאמר במבוא, כי מדובר בתביעה שיסודותיה נעוצים בזכויות משפטיות טהורות, אולם תוצאותיה יביאו לעשיית צדק היסטורי בבחינת "צדק של אמת".

לדברי התובעת, היא, ביחד עם אחרים, הינה היורשת החוקית של אמילי שינדלר (אף היא חסידת אומות עולם), רעייתו של שינדלר, שהוכרה על-פי החוק הגרמני כיורשת היחידה החוקית של שינדלר. לטענתה, במספר הזדמנויות במהלך שנת 2000 המחתה לה אמילי בכתב את כל זכויותיה במזוודה והעניקה לה זכות קניין בלעדית ומלאה במזוודה.

התובעת מציינת כי בינה לבין אמילי אין קשר דם, אולם נוצר ביניהן קשר מיוחד ויחסי אמון, ובין היתר היא פרסמה ספר ביוגרפי המנציח את סיפורה האמיתי של אמילי ומקומה הנשכח בסיפור הצלתם של "יהודי שינדלר".

לדברי התובעת, תמציתה של תביעתה הינה הדרישה להשיב לה כחליפתה החוקית של אמילי שינדלר את המזוודה שנלקחה מביתו של אוסקר שינדלר לאחר מותו על-ידי מי שהייתה המאהבת שלו לפני פטירתו.

המזוודה הוטמנה בעליית הגג של המאהבת

המזוודה, נאמר בתביעה, נטמנה בעליית הגג בביתה של המאהבת אמי שטהאר עד שהתגלתה בשנת 1977 על-ידי בניה שהעבירו אותה בחשאי לעיתון שטוטגארט צייטונג אשר איחסן אותה בארכיב הפדרלי הגרמני עד שהדבר התגלה לאמילי שינדלר בשנת 1999.

עם היוודע דבר גילויה של המזוודה לאמילי, היא שכרה ממקום מושבה בארגנטינה את שירותיו של משרד עורכי דין גרמני בניסיון להשיב לידיה את המזוודה. אולם עוד באותו היום או בסמוך לפנייתה של אמילי לבית המשפט בגרמניה לקבלת המזוודה, הוברחה המזוודה לישראל והועברה לידי מוסד יד ושם לכאורה על-מנת להתחמק מצו בית המשפט שהורה בנובמבר 1999 על תפיסת המזוודה.

התובעת מדגישה כי הזכויות במזוודה הועברו לה מאמילי במסמכים בכתב, שגם הוכרו על-ידי מנהל העיזבון של אמילי. אשר על כן, מתבקש בית המשפט להורות ליד ושם לכבד את זכויותיה הקנייניות של אמילי בעבר ושל התובעת בהווה.

בתביעה מצוין כי אוסקר שינדלר שמר באדיקות את המסמכים ההיסטוריים מתקופת השואה מתוך מודעות לחשיבותם ההיסטורית, ואנשי יד ושם ביקשו מאוסקר בעבר את המסמכים שהיו ברשותו אך הוא סירב לכך, אולם הסכים להתיר ליד ושם להעתיק חלק מצומצם מהם.

לדברי התובעת, המסמכים המצויים בידיה ואשר חלקם התגלו לה רק לאחרונה, מראים לכאורה כי מיד לאחר מותו של אוסקר יצרו אנשי יד ושם קשר עם מאהבתו אמי שטהאר לה היה מפתח לדירתו של אוסקר וביקשו ממנה להבריח את המסמכים שנותרו בביתו לאחר מותו.

התובעת טוענת כי ליד ושם אין שום זכויות קנייניות במזוודה והעובדה שקיבל אותה ממי שאין לו זכויות, אין בה כדי להקנות ליד ושם זכות כלשהי מכוח הכלל הבסיסי שאין אדם יכול להעניק לזולתו יותר זכויות משיש לו בעצמו. לדברי התובעת, הזכויות הקנייניות במזוודה היו מאז ומעולם שייכות לבני הזוג שינדלר והועברו לה כדין על-ידי אמילי שינדלר.

עוד טוענת התובעת, כי יד ושם ידע על ההליכים שניהלה אמילי שינדלר בגרמניה בדרישה להשיב לה את המזוודה. לדבריה, העברת המזוודה מהעיתון ליד ושם יצרה נאמנות קונסטרוקטיבית לטובת אמילי וכל מי שיבוא בנעליה.

לדברי התובעת, ליד ושם אין כל מקור חוקי המבסס את זכותה לנשל אותה מזכויותיה הקנייניות. לטענתה, בעקבות הברחת המזוודה לישראל אין להתפלא על כך שאמילי שינדלר העדיפה להעביר את הזכויות במזוודה למי שתמכה בה במשך שנים רבות על פני מי שפעל באופן המנשל אותה מזכויותיה במקרה הטוב שלא כדין, ובמקרה הפחות טוב מתוך יסוד נפשי חמור יותר.

התובעת מציינת כי ברשותה של אמילי היו מסמכים היסטוריים נוספים אותם העבירה כתרומה למוזיאונים בגרמניה ובוושינגטון, ומכאן יש ללמוד על כך שאת זכויותיה במזוודה בחרה אמילי להעביר לה באופן דווקני וכי זה היה רצונה החופשי.

אשר על כן מבקשת התובעת מבית המשפט להורות ליד ושם לכבד את זכויותיה הקנייניות האוניברסליות ולהורות ליד ושם להעביר לידיה את המזוודה.