על משקל שירו של ביאליק 'אם יש את נפשכם לדעת' את המעיין שממנו שואבים אחינו את העוז, התבונה, הנבואה, תעצומות הנפש וראיית האירועים בעין מזוינת ובלתי מזוינת - לכו אל בית תקשורתנו. המרחק ממשרד הביטחון ברחוב קפלן בתל אביב הוא של חמש דקות הליכה ברגל אל בית העיתונאים ע"ש סוקולוב, אף הוא ברחוב קפלן. אומנם בבית סוקולוב יושבים שותי קפה, סתם אנשים קבועים ומזדמנים, ואילו עמיתינו, להוציא את כתבי השטח שפזורים בדרום וקופאים בקור וספוגים בגשם, הם יושבים ליד המחשבים בבית. אבל ניתן לזמן אותם מדי יום לסיעור מוחות.
אינני יודע מה הטעם בישיבות הליליות הארוכות במטכ"ל ובלשכת שר הביטחון לדיונים ועיונים על המערכה ברצועת עזה, כאשר הפרשנים - המדיניים והצבאיים, האצטגנינים, המנתחים האסטרטגיים, הפובליציסטים המשובחים, עוקבים מקרוב אחר האירועים, שמים אותם על השולחן, מושיבים אותם על הכורסה, מעמידים אותם ומגיעים לאבחנה. זאת אומנם עשויה להשתנות מדי יום, אך תחושות בטן אינן עניין סטאטי.
ככה הצמרת הביטחונית המדינית תשמע נימוקי 'עופרת יצוקה' מדוע צריך להמשיך, לעצור, לא להיכנס לפעולה קרקעית, כן להיכנס, להיכנס לעומק, להיכנס לרוחב, להשתמש בנשק תלול מסלול, להפעיל נשק שטוח מסלול. אם תרצו תמצאו גם אנאלוגיות פיסיות. המצב תקוע בגרון, חוסר שיניים, רפיון שרירים, הליכה מזוגזגת, עיניים פוזלות וכיוצא באלה דימויים מעולם החי. יש גם מעולם הצומח. יש גם דימויים טופוגרפיים. צה"ל על הגובה. המדינאים במישור אדומים. מעיין בלתי נדלה, כאמור, של בינה, דעת וראיית הנולד.
יש כאלה שברוב גאונותם, ואין לי ספק שאלה אנציקלופדיות מהלכות בתחומי הידע, הם מצליחים ליצור מבוך שקשה להם לצאת ממנו. הנה, עמיתנו יושב על הלפטופ, מזיז את העכבר, בוחן אם הגיע לתוצאה המקווה ו.. אופס, כל הסרגל השתבש והתוצאה שהממונה על העניינים, כמו שר הביטחון, סובב את הראש. מה פתאום הוא מסובב את הראש, מדוע האיש מסתכל לאחור, או לצדדים במקום ללכת קדימה, כפי שצווה המחשב ומפעילו. איך זה שאלוף הפיקוד חבש את הכומתה שמוטה בקצה הראש כאשר צה"ל בדרך כלל חובש אותה כלפי מעלה כמו כמרים יוונים אורתודוקסיים.
אמת, שעיתונאי צריך לעבוד, על כך משלמים לו, להשקיף על האירועים, לנתח אותם במנות קטנות מדי יום, במנות גדולות מעת לעת. אבל כאן אנחנו מצויים בתזמור קקופוני, של הרכבים שונים על טהרת כלי נקישה, כלי נשיפה, תופים ומצלתיים, והרכבים מעורבים, שמשמיעים נימות חדשניות, שהאוזן במקום להיפתח, נאטמת תוך הגנה עצמית.
פתחתי בביאליק ואסיים בווינסטון צ'רצ'יל על משקל אמירתו בכל הקשור בפעילות המוצלחת של חיל האוויר המלכותי הבריטי RAF – בתקופת הבליץ הגרמני: מעולם לא עשו מעטים, רעש כה גדול, שמבלבל כה רבים.
