הוועדה לפניות הציבור של הכנסת דנה (יום ב', 24.2.14) בחזרתם של עברייני מין, לסביבת הקורבנות.
הדיון התקיים בעקבות פנייה של קורבן שחוותה תקיפה מינית על-ידי השכן שלה, ולאחר שהפוגע השתחרר מהכלא, הוא שב להתגורר בסמוך אליה, זאת ללא שקיבלה על כך התראה מראש ולמעשה אף גורם לא סיפק לה את ההגנה הנדרשת. מעדויות שהגיעו לוועדה עולה כי במקרים דומים הפרקליטות איננה יוזמת הגשת בקשות לבית המשפט על-מנת להגביל את חזרת הפוגע לסביבתו של הקרבן ואיננה רואה את עצמה כאחראית לכך.
ט', שהעדיפה להישאר בעילום שם, העידה בוועדה: "הגשתי תלונה נגד שכן שלי שפגע בי לאורך שנים כאשר הייתי קטנה. במקרים כאלה המצב הנפשי הוא גם ככה לא טוב והרצון לחיות הוא גם ככה לא שם. לא רק שאין גורמים שעוזרים לך, גם הרבה אנשים בקהילה עוד כעסו עלי שהכנסתי אותו לכלא. אני מאוד חוששת מה יקרה כשהוא יחזור ומי אמור לשמור עלי במקרה כזה? אתה הופך להיות בפרקליטות עוד איזה קייס כשבכלל לא שאלו אותי מה אני רוצה וצריכה. למזלי הייתי בקשר עם מרכז נוגה שביררו בשבילי הכל. חשוב ליידע את הקורבנות ושלא יקרה מצב כמו שקרה לי ששמעתי על החזרה שלו כדרך אגב מאנשים אחרים. אני גם לא יודעת מתי הוא יוצא לחופשות למרות שאני גרה מולו. אני מכירה מקרה בו הפוגע חזר לאותו יישוב שבו פגע ב12 מבנות הישוב. אני יודעת שהמדינה משקיעה בטיפול באסירים אבל מה עם טיפול בקורבנות? מדוע המדינה לא יוזמת פניה לבית המשפט בבקשה להגביל את הפוגע כאשר הוא חוזר לסביבת הקרבן בו הוא פגע?".
עו"ס טל ברק אמרה: "החוק הזה מקומם בעיקר כי יש הרבה נשים וגם גברים שבאים ממקומות חלשים ולא מסוגלים לקחת עורך דין ולפעול בנושא. כשאותו עבריין משתחרר זה למעשה מכניס לכלא את אותה בחורה שנפגעה. העבריין אף עלול לפגוע שוב בקורבן כנקמה".
עו"ד רינת וויגלר מהלשכה משפטית במשרד הרווחה: "מבדיקה שטחית שעשיתי לקראת הדיון, התרשמתי שפקידי הסעד מביאים לידיעת המשפחה את האפשרות להגיש בקשה ובמידת הצורך מיידעים על האפשרות ליזום הליך בעזרת פקיד סעד. עם זאת אני לא מכירה מקרים שפנו לפקידים בבקשה אכן לעשות זאת וצריך לבחון מדוע נוצר הפער הזה. יש הבדל בין ידוע לבין האמירה שנכון לעשות את זה ולהכווין את המשפחות ויכול להיות שפקידי הסעד צריכים להיות אקטיביים יותר".
עו"ד ענת אסיף שייצגה את הפרקליטות אמרה: "התפישה היא שזה הליך אזרחי ולא הליך פלילי ולפי החוק נדרש קיום נזק נפשי ממשי בעיתוי של הגשת הבקשה. כרגע אין חזקה שבחלוף עשר שנים הנזק הנפשי נשאר. החוק מאפשר לכמה גורמים להגיש בקשה, לא כתוב שהגורמים האלה חייבים לבקש. זה לא עניין של רצון של עניין של הבנת התהליך. צריך לזכור שהמדינה לא פועלת רק דרך הצינור של הפרקליטות הפלילית, יש גם משרד רווחה וגופים נוספים. הרעיון הוא שבעתיד בעיתוי שסמוך לשחרור ממאסר המערכת תיידע את הקורבן אבל זו תהיה מערכת ממוחשבת. גם אני חושבת שהכי נכון שיהיו אנשים שידברו עם כל הנפגעים, אבל אין לנו משאבים ותקנים לזה".
יו"ר הוועדה ח"כ
עדי קול: "התשובה שקיבלתי מהפרקליטות מזעזעת אבל אני מוטרדת גם מהסאבטקסט של התשובה שבעצם אומרת שזו לא האחריות שלהם. באה הפרקליטות ואומרת שאם הקרבן רוצה הגנה, שתפנה בעצמה לבית המשפט על-מנת להגביל את הפוגע, אבל לא אנחנו אלה שצריכים להגן על הנפגעים. זו אמירה לא מקובלת כשהמדינה בעצם אומרת זה לא התפקיד שלי, תוך העלמות מוחלטת מהנזק והסבל של הקרבן. נוצר מצב בו מי שדואג לקורבנות הם העמותות כמו מרכז נוגה, שנכנסות לוואקום שמשאירה המדינה.
כמו-כן, כאשר נצמדים להגדרה המשפטית היבשה שקובעת שלאחר תקופה לא ניתן להוכיח שהנזק הנפשי נשאר, אנחנו בעצם משדרים לקורבנות שלא כדאי להם להשתקם ובמידה והם חוששות מחזרתו של המפגע לאזור ומצפות לקבל הגנה מהמדינה, עדיף להן להישאר מסכנות ומצולקות.
"בכוונתי להגיש כבר היום הצעת חוק שתחייב את הפרקליטות להגיש את הבקשה לבית המשפט להגביל את חזרת הפוגע לסביבתו של הקרבן כשמדובר בקורבנות של גילוי עריות. האם זה לא מובן מאליו שצריך לשמור על הקורבנות כשהאדם חוזר למקום מגוריו? כמו-כן בכוונתי לפעול לכך שכאשר הקרבן יקבל מידע רגיש כמו שחרור הפוגע, הדבר יעשה על-ידי גורם אנושי שהוכשר לכך, ולא על-ידי מערכת ממוחשבת. בדיוק כפי שלא מודיעים לאדם שהוא חלה בסרטן, כך גם בנושא הזה יש להפעיל את מלוא הרגישות".
