באחד ממאמרי המפתח של השיח הפמיניסטי הנוכחי, ניסחה אודרי לורד (Lorde, 1984) את אחת מסוגיות היסוד המלוות את הדיון הפמיניסטי - כאן ומעבר לים. "כלי האדון", טענה, "לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון". אין מדובר בטענה של מה בכך אלא בעניין עקרוני, שהרי כלי האדון, משמע שפתו של האדון - "שפת האב" בלשון השיח הפוסט-סטרוקטורליסטי, הוא המערך הלשוני היחיד העומד לרשותנו - נשים וגברים כאחד. אלא שכלי האדון כפי שאלו מתוארים בשיח התרבותי הרווח בעקבות משנתו של ז'אק לאקאן, אינם מיועדים לשימושן של נשים, כמי שמצויות מחוץ למערכת הלשונית - "נתינות זרות בגן העדן של השפה" (Marcus, 1989).
נשים כותבות, המודרות מן השיח בתוקף "חוקי האב" המטפורי, נוקטות דרכים שונות ומגוונות בבואן לעשות שימוש בכליו של האדון. מתוחכמות שבהן מנצלות את מיצובן החריג - בתוך המערכת התרבותית הלשונית ומחוצה לה גם יחד, לצורך עמדת תמרון. עמדת חסר והיעדר - כנגזר ממשנתם האנדרוצנטרית של פרויד (שהצביע על היעדר הפין ורצון להשיגו כמניע פסיכולוגי נשי מרכזי) ושל לאקאן (שהצביע על תפקידו התרבותי המרכזי של הפאלוס כמסמן) - הופכת בהסתמך על משנתה של לוס איריגאריי (Irigaray, 1977) לעמדת יתרון. עמדת הערעור של הפמיניסטית הפוסט-סטרוקטורליסטית שיצאה חוצץ כנגד פטרונה, משמשת את המחקר הפמיניסטי בארצות הברית כעמדת מוצא לתיאור הנשים הכותבות בתרבות אבהנית. בהסתמך על טענתה כי מן הבחינה האפיסטמולוגית נשים מצויות תמיד כאן ובמקום אחר, מתארות חוקרות ומבקרות אמריקניות את הנשים הכותבות כמי שמצויות בגלות - ממשית ומטפורית כאחת. עמדת החריגות הנשית מאפשרת אפוא לנשים לפרוץ דרכים סלולות. ברוח זו, בהסתמך על מאמרה של שרי בנסטוק (Benstock, 1989), שתיארה את החריגות התחבירית של היוצרות המודרניסטיות הידועות, ובהסתמך על מאמרה של סלסט שנק (Schenck, 1989), שתיארה את הכותבות המודרניסטיות כמי ש"שברו את המערכת הצורנית בשביל הבחורים", תתאר ההרצאה את הנשים הכותבות כאן ועכשיו, כמי ששוברות את הכלים - כלי השפה וכלליה - למען הבחורים.
