|
|
ברק חוסיין אובמה [צילום: AP]
|
|
|
|
|
|
|
|
| לנו אין בעיות ביטחון, לנו יש בעיות של ביטחון עצמי. אנחנו חוששים להגיד מה שכל אזרח נאמן בכל מקום בעולם לא חושש להגיד, שמא נצטייר כימינים או כפנאטים. כשבגין היה מרכין את ראשו לדגל, כל התקשורת כאן ליגלגה עליו. אבל כשאמריקנים פותחים את היום בהנפת הדגל וניגון ההימנון אנחנו מקבלים זאת כדבר הכי נורמלי בעולם | |
|
|
|
|
זוכרים את בגין מברך בהסכם השלום עם מצרים "הבמוס פאצם" (יש שלום) על משקל "הבמוס פאפא" ("יש אבא" - קריאת הקנקלווה המפורסמת שאחריה מוציאים מארובת הוותיקן עשן לבן) וכורך את בחירת האפיפיור, שנבחר באותו זמן, עם הסכם השלום? אז עכשיו לאלה שמייחלים ל"אובמה פאצם" או ל"אובמה פאפא", ומתכוונים לברק חוסיין אובמה, כדאי לזכור - אין מדינה בעולם מלבד ישראל שלא קנאית לריבונותה.
אנחנו, לא רק שלא קנאים לריבונותנו, אנחנו אפילו מזמינים את העולם כולו ללחוץ עלינו לוותר עליה. זה נשמע בנאלי, אבל אולי שכחנו שהמילה יהודי גזורה מהמילה "יהודה". הבעיה היא שהטיעון התנ"כי הזה שהיה כל כך מקובל ומוסכם על כולנו לאחר מלחמת ששת הימים, נדחק הצידה, ובמקומו כולנו נוהגים עכשיו להשתמש בטיעון הביטחוני, אפילו אנשי הציונות הדתית כשהם מתבטאים בתקשורת החילונית מעדיפים להשתמש בטיעון של "צרכי הביטחון" ולא בטיעון "אתה בחרתנו", שמא יפסלו אותם חלילה "משיקולי מערכת", אבל אין מה לעשות, אנחנו לא יכולים לבטל את התנ"ך ולא את העובדות ההיסטוריות.
מולדת העם היהודי היא חבל הארץ המתקרא "יהודה" עוד מימי התנ"ך והיא הסיבה היחידה להימצאותנו כאן. אם אנחנו מוותרים על הריבונות שלנו על שטחי יהודה, מיד אנחנו שומטים את כל הבסיס ההיסטורי, הטבעי והמוסרי להימצאותנו בתל אביב. האנומליה שלנו כיהודים באה לידי ביטוי גם בעניין הזה. כל בן עם אחר שהיה מדבר במושגים של דם ואדמה, או היה עושה שימוש ב"הארץ המובטחת", היינו אומרים עליו שהוא פשיסט. אבל אנחנו, כשאנחנו מדברים על הקשר עתיק היומין שלנו לארצנו התנ"כית אנחנו סוף סוף, לאחר אלפיים שנות גלות, מגלים סימנים משמחים של נורמליות.
בתקשורת, כשמישהו מדבר על "זכות היסטורית", מיד פוטרים אותו בביטול - "כן, אנחנו יודעים, שמענו, קראנו, למדנו, אבל מה שהיה כבר לא רלוונטי. עכשיו צריך למצוא פשרה ולהגיע לפתרון", וזו הסיבה שכולם מעדיפים להסוות את דעתם ולדבר כאן על "צרכי ביטחון" במקום על אידיאולוגיה "ימינית". וזו כמובן טעות משום שאין "צרכי ביטחון יותר רלוונטיים ויותר אפקטיביים מהטיעון האידיאולוגי הדתי. לנו אין בעיות ביטחון, לנו יש בעיות של ביטחון עצמי. אנחנו חוששים להגיד מה שכל אזרח נאמן בכל מקום בעולם לא חושש להגיד, שמא נצטייר כימינים או כפנאטים. כשבגין היה מרכין את ראשו לדגל, כל התקשורת כאן ליגלגה עליו. אבל כשאמריקנים פותחים את היום בהנפת הדגל וניגון ההימנון אנחנו מקבלים זאת כדבר הכי נורמלי בעולם.
אין שום דמיון בין היישות הפלשתינית, שהיא ישות מעורבת ומלאכותית שנוצרה כאן מתוך צרכים פליטיים עכשוויים (אם מדינת ישראל לא הייתה קמה. ארץ ישראל הייתה מתחלקת בין סוריה וירדן), כך שזה מעליב להתווכח עם אלה שמנסים בכלל לעמת אותנו עם הטיעונים הפלשתינים שאפילו שמם (פלשתין) נקבע להם על-ידי אומות אחרות. ובמובן זה, רק בעלי מחשבות אובדניות מוכנים לוותר על הצידוק המוסרי היחידי שמותיר להם להישאר כאן בלי להיחשב לכובשים לטובת הטיעון של הצד השני. ובמילים אחרות, כל מי שמוכן לוותר על יהודה ושומרון מעדיף בעצם לראות את היהדות כדת או כגזע ולהתכחש ליהדות כלאום ולשיבת ציון.
מצרים לא מוכנה לשמוע שצבא זר ישמור על המעברים בציר פילדלפי כדי לא לפגוע בריבונותה. ככה נוהגת מדינה נורמלית עם כבוד וגאווה. וחצי האי סיני מאז האימפריה העות'מאנית נחשב בכלל כשטח מפורז שהרצל אפילו חשב להקים עליו בסביבות אל עריש את מדינת היהודים, והייתה זו ישראל שהכירה בהסכם השלום בריבונותה של מצרים על השטח המפורז הזה עם כל אוצרות הטבע שבו.
השגיאה הגדולה של ממשלות ישראל לדורותיהן שגרמה לנו לדשדש במקום, למעלה ממאה שנה, בלי לסיים את הסכסוך הזה, נובעת פשוט מחוסר היכולת שלנו להחליט שזו ארצנו ואנחנו מציעים לערבים הסכם פשרה שאנחנו יודעים שהם לא מוכנים לקבל ואנחנו לא מסוגלים לבצע. מאז 67' אנחנו גוררים רגליים ומבזבזים זמן. כל אחד יודע שמבחינת הערבים יש מחיר לשלום - הם רוצים את כל השטחים שהם הפסידו במלחמה. אבל אף אחד מראשי הממשלה שלנו לא יכול ולא מוכן בצדק להחליט על גירוש מאתיים אלף יהודים בכוח משטחי הגולן, יהודה ושומרון בלי להתנתק מהציונות הדתית ולקרוע אותנו לגזרים. (מי שרוצה להתנתק בכל זאת מהציונות הדתית שיזכור מאיפה באו החיילים שצעדו בראש המחנה במלחמה האחרונה.)
למרות מה שאמר פרס בהסכם אוסלו, אנחנו לא צרפת, ושטחי יהודה ושומרון הם לא אלג'יריה. אם צרפת הייתה צריכה לוותר על הריבונות שלה על חלקים מפריז היא הייתה יוצאת למלחמה. הטראומה של גירוש שמונת אלפי היהודים והרס ההתיישבות מגוש קטיף לא יכולה לחזור בשטחי יהודה ושומרון. התמונה שבה מאתיים אלף יהודים עטופים בטליתות וענודים טלאי צהוב מוצאים בכוח מבתיהם ומאות אלפי ערבים צוהלים נוהרים מעבר לגבול ונכנסים לגור בבתיהם, היא תמונה נוראה שתשים קץ לקיומה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית ותסכן את היהדות ואת היהודים בכל העולם. הרי זה כל כך ברור שצריך להיות עיוור, מטומטם, בור ועם הארץ כדי לא לראות את זה.
השמאל אומר לנו שכל אחד מאיתנו יודע שזה מחיר השלום, אבל "השמאל שכח מה זה להיות יהודי" אז מה אכפת לו להגיד. אחרי מלחמת 67', כשהערבים היו בהלם, יכולנו לקבוע עובדות בשטח. אבל משה דיין החליט לא להחליט ולהשאיר את הר הבית בידי הוואקף והכריז על השטחים כעל פיקדון. וכשלא מחליטים ויושבים לחכות לצד השני נוצר ואקום שלתוכו נשאב כל הטרור הפלשתיני שאנחנו חווים כבר עשרות שנים. הטרוריסט לא הופך לשאהיד מתוך ייאוש, כפי שאנחנו סבורים בטעות. הטרוריסט הופך לשאהיד מתוך תקווה שהוא מסוגל למלא את הריק הזה שאנחנו הנחנו לפתחו.
בתיבת פנדורה "התקווה" פרחה לה, ויש אומרים שהיא הנוראה מהצרות שפקדו את האנושות, משום שהיא דוחפת אנשים מתוך אמונה עיוורת למעשים של טירוף דעת. זוכרים איך לך ולאנסה דיבר על היהודי הפולני הגלותי שאומר "אה הא אה" במקום לדבר ישירות ולהגיד מה הוא רוצה? אז הדיבור המגמגם הזה של ה"אה הא אה" וחוסר היכולת המנטאלית שלנו להגיד לצד השני שאנחנו מצטערים, אבל אין לנו כל אפשרות מעשית לגרש מאתיים אלף יהודים משטחי יהודה ושומרון ושיחפשו להם פתרון אחר, היא שמונעת מאיתנו לסיים את הסכסוך הזה.
