זיכויים של אישי ציבור המואשמים בעבירות שחיתות נובעים לעיתים מכך, שקשה להוכיח את כוונתם הפלילית ונוצר ספק בקשר אליה. כך אומרת שופטת בית המשפט העליון בדימוס, עדנה ארבל, בראיון בלעדי לערוץ הראשון.

הכתבת תמר אלמוג-לוי שאלה את ארבל על זיכויים בתיקים שהיא הובילה כפרקליטת המדינה, וארבל השיבה: "יכול להיות שהחקירות ובליווי החקירה לא נתנו דגש לראיות שיכולות להצביע על הכוונה. כשבא איש כזה רם מעלה ומעיד בבית המשפט והוא עתיר זכויות, המתלונן היחיד הוא הציבור - טבעי ואנושי שהמטוטלת נוטה לקבוע את הספק בכוונה הפלילית, לומר שלא יעלה על הדעת שאדם כזה קיבל שוחד. גם היום יש זיכויים, וזה בסדר. אנחנו לא מצטערים כשמזוכה איש ציבור".

בהתייחסה לפסילת חוק המסתננים אמרה ארבל, כי לא ייתכן לתקן עוול אחד בעוול אחר, וכי שימתם מאחורי סורג ובריח ללא משפט במשך שנה - לא תעלה על הדעת במדינה מתוקנת. היא הוסיפה: "ביהמ"ש לא אדיש למצוקות, כמו של תושבי ת"א, אבל עליו לעשות את תפקידו בכלים שהוא יודע: לבקר את חוקתיות חוקי הכנסת ואת דרכי ההתנהלות של גורמי השלטון והרשויות. הוא לא יכול להימנע בגלל חשש מביקורת כזאת או אחרת".

אלמוג-לוי שאלה את ארבל על דברי היועץ המשפטי דאז ושופט ביהמ"ש העליון המיועד, מני מזוז, לפיהם ארבל "סימנה מטרות" בתיק האי היווני. אבל השיבה: "הצטערתי אז ואני מצטערת היום שהוא אמר מה שאמר. אני לא חושבת שהוא מאמין בזה באמת, אני רוצה להאמין. אנו חשופים בצריח, גם לביקורת. לא דיברנו על זה מאז".

ארבל סיפרה על שיחתה עם בתיה ארד, אמו של רון ארד, כאשר הוחלט לשחרר את עבד אל-כרים עובייד ומוצטפא דיראני, שהוחזקו כקלפי מיקוח בניסיון לברר את גורלו של בנה. ארבל הייתה אז פרקליטת המדינה. "היא אמרה שאם נסכים לשחרור הזה, בעצם אנחנו חותמים על גזר המוות של בנה. אנחנו אז הלכנו לביהמ"ש וביהמ"ש החליט לשחרר".

לגבי החלטות דומות, כגון שחרור מחבלים בעסקות אחרות, אמרה ארבל: "יש הרבה מצבים שזה קשה. אנחנו גזורים מהעם הזה, כאבו הוא כאבנו. אבל שוב אני אומרת: כל אחד בתחום המקצועי שלו ועושה את העבודה שלו". באופן כללי העירה, כי "היו הרבה תיקים קשים, והיו תיקים שההחלטה בהם הייתה בבחינת ייסורי איוב, ואני לא מגזימה... בסופו של דבר יש בזה בדידות, כי אתה מחליט עם עצמך. זה אתה ומצפונך".