"לאורך ההיסטוריה כולה, ללא הבדל מקום ותקופה, אפשר להבחין בתופעה של ממשלות הנוקטות מדיניות המנוגדת לאינטרס שלהן - עצמן". במשפט זה מתחיל ספרה הידוע של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת". בספר נסקרות דוגמאות היסטוריות של צעדי הרס עצמי שנקטו שליטים למרות שהייתה אפשרות ללכת בדרך אחרת. הדוגמא המפורסמת לכך היא סוס העץ שהכניסו שליטי טרויה לעירם, למרות שהיו להם סיבות לחשוש שהיוונים טומנים להם פח.
בעשור האחרון חוותה ישראל שלושה עימותים עקובים מדם שהיו תוצאה ישירה של החלטות מדיניות אומללות שנקטו ממשלות ישראל. לרצף כזה של החלטות אומללות בתוך פרק זמן קצר יחסית אין שם מלבד מצעד האיוולת.
מלחמת עזה שספק הסתיימה, הינה ללא צל של ספק תוצאה ישירה של תוכנית ההינתקות. בטרם יצאה תוכנית זו לפועל היו לממשלת ישראל אזהרות למכביר אודות האיומים שנשקפים מצעד זה. איומים אלה כללו בעיקר איום רקטי על מתקנים אסטרטגיים באזור הדרום כמו ערים גדולות, שדות תעופה (צבאיים ואזרחיים), בתי זיקוק, נמלי ים, תחנות כוח ועוד. היו אף אזהרות שהכור בדימונה נכלל גם הוא תחת איום זה. המשמעות של חשיפת העורף האסטרגי של ישראל לאיום כזה היא ברורה: במקרה של מימוש האיום הדבר יגרור את ישראל לתגובה קשה ואף למלחמה. האם היו לממשלת ישראל אפשרויות אחרות זולת ההינתקות? ודאי שכן – נזכיר שהייתה זו תוכנית ישראלית ולא תוצאה של לחץ מחוץ.
נמשיך במסע האיוולת אל מלחמת לבנון השנייה. גם כאן חזר התסריט שמוכר לנו טוב מדי היום של ירי רקטות לעבר מרכזי אוכלוסין, שדות תעופה, בתי זיקוק, תעשיות פטרוכימיות, נמל ים, בסיסי צבא, תחנות כוח ועוד. הנסיגה החד-צדדית החפוזה מדרום לבנון הובילה למצב זה, שבו ארגון טרור קטן מסוגל לאיים על העורף האסטרטגי של ישראל. גם כאן ניתן לומר שהכתובת הייתה על הקיר. כוונות החיזבאללה ופטרוניו האירניים מעולם לא הוסתרו. האם נסיגה חד-צדדית חפוזה הייתה האופציה היחידה? כנראה שלא. חלק מאפשרויות אלה יכלו להיות החל מהמשך ישיבה בדרום לבנון דרך פיתוח נשק אנטי רקטי בטרם מבצעים את הנסיגה, או ביצוע הנסיגה ללא פירוק צד"ל. בכל מקרה, לא ננקטו שום אמצעים למנוע מצב שבו מתקניה האסטרטגיים של ישראל מאויימים.
מסע האיוולת של העשור האחרון מסתיים בקודש הקודשים של השמאל הישראלי – הסכם אוסלו.
פיגועי ההתאבדות שבאו מיד לאחר החתימה העקרונות מול אשף בשנות ה-90, היו רק הקדמה למערכה שנפתחה נגד ישראל בשנת 2000 בדמות אינתיפאדת אל-אקצה. פיגועי התאבדות, פיגועי ירי, הפגנות אלימות ביו"ש, עימותים עם המשטרה הפלשתינית וניסיון התקוממות פנימי היו בין סממניה. אובדן הביטחון האישי והעצמת המשבר הכלכלי היו בין תוצאותיה. האיומים הצפויים מהכנסת כוח צבאי עויין ליהודה, שומרון ועזה, בד-בבד עם הפקעת השליטה הביטחונית מידי צה"ל היו ידועים. האם גם תוך כדי תהליך השלום לא קיבלו ממשלות ישראל אתראות בדבר כוונותיו של ערפאת?
התרחשות של עימות אחד מבין אלו שתוארו יכול להיות מסווג כטעות. אך צירופם ביחד בטווח של עשור מוביל למסקנה שמדובר בכשל עמוק. במו ידיה נתנה ישראל בידי ארגוני טרור אפשרות לפגוע בה פגיעה אסטרטגית. כשל זה מזיק לא רק לישראל אלא מזיק לאזור כולו בכך שהוא מגביר את חוסר היציבות ואת הסיכוי להתלקחות איזורית. העשור האחרון הוכיח לנו שמתן האפשרות בידי ארגוני טרור להלום במטרות אסטרטגיות בישראל הוא פיתוי גבוה מדי עבורם.
כידוע, פיקח יודע להיחלץ מצרה שחכם כלל לא נכנס אליה. היחלצותה של ישראל מהמשבר שנגרם בכל אחד משלושת העימותים היה עקוב מדם עבור כל הצדדים המעורבים, אך במיוחד לצד הערבי. חוסר יציבות אינו משרת אף גורם באזור (פרט לאירן ובעלי בריתה), אף אם הא עויין את ישראל.
