על עורכי דין ולקוחותיהם

היחסים בין עורכי-דין ללקוחותיהם, בכל הנוגע לכספים שמחזיקים עורכי-דין עבור לקוחותיהם, מוסדרים בחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי-הדין" או "החוק"), ובכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה"), המשקפים את חובות עורכי-הדין כנאמני לקוחותיהם.

חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, קובע בסעיף 88 כי:

88. זכות עיכוב

"להבטחת שכר טירחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפקדון או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא לטובת לקוחו בלבד, ופרט לכספי מזונות לאשה ולקטינים, וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידו עקב שירותו ללקוח; ובלבד שהגיש תביעה על שכר טירחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מהיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור" [ההדגשות הוספו].

בע"פ 1075/98 מדינת ישראל נ' מרדכי אופנהיים, פ"ד נד (1) 303, ניתחה כב' השופטת ד' דורנר את סעיף 88 לחוק והדגישה כי עורך דין אינו רשאי להשתמש בכסף שקיבל עבור הלקוח או ליטול מתוכו את שכר טירחתו או את החזר הוצאותיו, אלא אם קיבל לכך הסכמה מפורשת מן הלקוח. כמו-כן, קבעה כב' השופטת דורנר, כי על עורך-דין להעביר ללקוח בהקדם האפשרי כל סכום שהגיע לידיו בעבורו. וכך נכתב:

הנה-כי-כן, לקוחות שמסרו לעורכי-דינם ייפויי-כוח לקבל עבורם כספים זכאים, לבדם, ליהנות מן הכספים. ואילו עורכי-הדין, שלוחי הלקוחות - הגם שמבחינה פורמלית הפכו לבעלי הכסף - אינם רשאים להשתמש בכסף או ליטול מתוכו את שכר-טירחתם והחזר הוצאותיהם, אלא אם קיבלו לכך הסכמה מפורשת מן הלקוחות. על עורכי-הדין אף להעביר ללקוחותיהם, בהקדם האפשרי, כל סכום שהגיע לידיהם עבור הלקוחות. ראו סעיף 13(א) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, האוסר על נאמנים להפיק לעצמם טובת הנאה מנכס הנאמנות; סעיף 4)8) לחוק השליחות, האוסר על שלוחים לקבל טובת הנאה בקשר לנושא השליחות שלא בהסכמת השולחים; ברק, שם, בע' 1033" [ההדגשות הוספו].

גישה דומה הוצגה אף בפסק-הדין של בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין בבד"א 17/95 פלוני נ' ועד מחוז ירושלים (לא פורסם), ולפיה: "אין לעורך-הדין ... זכות לגבות סכום העולה על המוסכם מתוך הכספים שהוחזקו בידיו בנאמנות כפיקדון לזכות לקוחותיו ללא נטילת הסכמתם מראש".

בר"ע (ירושלים) 2182/00 עו"ד יורם וינוגרד נ' בר יהודה תק-מח 2000(3), 181, עמ' 182, 183, ציין כב' השופט צבי בר כי "אם סובר המבקש כי על החייבת מוטל לשלם לו שכ"ט בגין הפעולות אותן ביצע עבורה, הרי ששומה עליו לתבוע ממנה את שכר טירחתו באופן ישיר, בדרך של הגשת תובענה נפרדת... ואף למעלה מכך: אם נכונה טענת המבקש, לפיה המשיבים חייבים לו שכ"ט, או שהבטיחו לו שכ"ט מעבר לקבוע בתיק ההוצל"פ, הרי שלא הוצג על-ידו כל מסמך המעיד על כך. לו היה בידי המבקש מסמך המעיד על התחייבות כלשהי מצד המשיבים, חזקה עליו שהיה פותח בהליך של תובענה נפרדת כנגדם."

כב' השופט בר הוסיף וחידד כי:

"סעיף 88 לחוק לשכת עורכי-הדין קובע, כי רשאי עו"ד לעכב כספים שהגיעו לידיו מתוך שירות שנתן ללקוחו, וזאת על-מנת להבטיח את שכר טירחתו והחזר בגין הוצאות משפט. זכות זו מוגדרת כזכות העיכבון ורשאי עוה"ד לעשות בה שימוש רק אם הגיש תביעה כנגד הלקוח, בתוך שלושה חודשים מהיום שדרש ממנו הלקוח בכתב את מה שעוכב על-ידיו. זו הדרך היחידה על-פי חוק, לפיה רשאי עוה"ד, כנושה, לעכב נכס שאינו שלו, מבלי להסתכן באחריות נזיקית בשל עיכוב נכס שלא כדין, ומבלי שפנה בהקשר זה לבית המשפט. דא-עקא, שאין בכל האמור לעיל כדי להתיר לעוה"ד לעשות דין לעצמו ולגבות לעצמו שכר-טרחה מן הכספים המגיעים לידיו בתוקף היותו נאמן על כספים, אשר לדעתו, או אשר לשיטתו, חייב לו הלקוח…" (הדגשות הוספו)

מהאמור לעיל עולה, כי גם אם עורכי הדין יכולים, תאורטית, "לעכב" את העברת הכספים ללקוח, וזאת מכוח סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, הרי שלא תהא להם כל סמכות חוקית לעשות דין לעצמם ולקזז בפועל את הכספים אשר הם עצמם סבורים כי מגיע להם. התנהלות שכזו, תהא בגדר עבירה חמורה, הפוגעת בכללי יסוד של הגינות ויושר החלים על עורך דין.
יפים כאן דבר של ד"ר גבריאל קלינג בספרו אתיקה בעריכת דין, (תשס"א-2001), 308, ולפיהם אין עורך דין רשאי לעשות כל שימוש בכספי לקוח אלא בהסכמה ברורה ומפורשת, המבטאת את יחסי הנאמנות שביניהם. וכך כותב ד"ר קלינג:

"היחסים בין עורכי הדין לבין לקוחותיהם, בכל הנוגע לכספים ששולמו לעורכי הדין בשביל הלקוחות, אינם יחסים בין חייבים לזכאים ולא יחסי מלווים ולווים. אין הם דומים ליחסים שבין בנקים לבין לקוחות בעלי חשבונות עובר ושב. בגדר יחסי הנאמנות שביניהם נאסר על עורכי-הדין לעשות שימוש כלשהו בכספי לקוחותיהם בלא הסכמה מפורשת של הלקוח. לעורך הדין מוקנית רק זכות עכבון להבטחת תשלום חוב, שחייבים לו לקוחותיו, ואף זאת במגבלות שבסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין" [ההדגשות הוספו].

בבש"א (ירושלים) 3815/05 מדינת ישראל - משרד התחבורה נ' דגני, שפירא ושות' - עורכי דין ואח', תק-מח 2006(1), 2450, נקבע, בין היתר, כי "אין בזכות העכבון כדי להתיר לעורך-הדין לעשות בכספים המעוכבים כבתוך שלו. מושכלות-יסוד הינם חובת הנאמנות של עורך הדין ללקוחו (סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961) ושל השליח לשולחו (סעיף 8 לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965); ידועה ומפורסמת הוראת סעיף 13(א) לחוק הנאמנות, התשל"ט - 1979, המורה לנאמן כי לא יפיק לעצמו או לקרובו טובת הנאה מנכסי הנאמנות".

בבד"א 64/00, קבע בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל, בסעיף 9 לפסק דינו, שני תנאים מצטברים המאפשרים קיזוז שכר מצידו של עורך דין. וכך נקבע: "עורך דין רשאי לנכות לזכותו מתוך כספים אלה רק אם קיים בינו ובין הלקוח הסכם קיזוז. במקרה שקיזז עורך הדין כספים כאמור - חייב הוא להודיע על כך ללקוח תוך זמן סביר".

כלל 40 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית)
כלל 40 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986, קובע ברורות כי חובה על עורך הדין להעביר ללקוחו כספים שקיבל לידיו עבורו בתוך זמן קצר, קרי, בתוך ימים ספורים. וכך לשון הכלל:

40. העברת כספים ללקוח

(א) עורך דין חייב להודיע ללקוחו ולהעביר כל סכום כסף שקיבל עבורו, תוך זמן סביר מעת קבלתו.

(ב) עיכב עורך דין, על-פי דין, סכומי כסף שקיבל עבור לקוחו, או ניכה, על-פי הסכם, כספים מתוכם, יודיע על כך ללקוח תוך זמן סביר.

והנה, בסוגייה זו, יפים גם דבריו של עו"ד יאיר בן דוד בספרו "הפרקליט והלקוח", מהדורת 1999, 187, לעניין המועד לתשלום כספים המיועדים ללקוחות: "כספים המשולמים ללקוח באמצעות פרקליטו אין דינם כדין כספי נאמנות, שעורך הדין רשאי לשחררם ללקוח רק בתנאים הנקובים בכתב הנאמנות, אלא כספי פיקדון המופקדים אצל עורך הדין עבור לקוחו. עם זאת, כל עוד לא הועברו הכספים לידי הלקוח יש לראות בעורך הדין כמי שמחזיק אותם בנאמנות עבור הלקוח, ולכן חלות עליו כל החובות המוטלות על נאמן" [ההדגשות הוספו].

סעיף 41 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית)

מן המפורסמות הוא כי סכום הכסף אשר הגיע לידי עורכי הדין, נדרש הוא להיות מוחזק בידיהם בנאמנות. אין הם רשאים לנהוג בו מנהג בעלים ולא לעשות בו שימוש כלשהו זולת שמירתו. וכך קובע סעיף 41 לכללים:

41. השקעת פקדון

"(א) עורך דין המקבל כספים בנאמנות, יודיע על כך ללקוחו מיד ויבקש, בסמוך למועד קבלתם, ממי שעבורו הוא מחזיק את הכספים בנאמנות, הוראות מפורטות המתייחסות למסירת הכספים ולהשקעתם.
(ב) קיבל עורך דין כספים בנאמנות ולא נתקבלו, תוך זמן סביר, הוראות בקשר להשקעתם, ישקיע את הכספים באחת מדרכים אלה:
(1) בהתאם לסעיף 6 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 5;
(2) בהתאם לסעיף 50 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 6;
(3) בדרך אחרת שיש בה סיכוי סביר לשמירת ערך הכספים, לפי הנסיבות הידועות באותה העת" [ההדגשות הוספו].

ההלכה היא כי: "ראוי שציבור עורכי הדין יקפיד על עריכת הסכמי שכר טירחה מראש ובכתב על-מנת למנוע התדיינות מיותרת בנושא זה הן מהצדדים, והן מבתי המשפט", ראו: רע"א 4519/05 אורי רון עו"ד נ. סאסי (טרם פורסם) (תק-על 2005 (2) 3964). ואכן, חובת האמון שחבים עורכי דין, כלפי לקוחם טומנת בחובה את חובת הגילוי הנאות; בין אם הלקוח הוא חבר, או קרוב משפחה, ובין אם לאו, שומה על עורכי הדין לגלות ללקוחם את שכר טירחתם, בטרם החל מתן השירות ולא לאחר סיומו. ראו: ת.א. (ירושלים) 3132/03 עו"ד אורי קידר ואח' נ. חן לירון תקדין (שלום) 2004 (1) 7492.

למרות החשיבות הקיימת בחתימה על הסכם שכר טירחה, יש מי שנמנע מכך, אם במכוון ואם לאו. מכל מקום, נראה כי גם באין הסכם כאמור, יש להטיל על עורכי הדין חובה, אתית ומקצועית, להצמיד לחשבון שכר הטרחה, פירוט מקסימאלי ומדויק, ככל האפשר, בדבר כל פעולותיהם המשפטיות, אשר בגינן הם דורשים את שכרם. במידה ואין כך, ראוי כי יועבר נטל ההוכחה הראייתי לידי עורך הדין, ובאין כך, יהא בזאת כדי לחייב את לקוחו, על בסיס תעריף שכר הטרחה המינימאלי, כעולה מהוראות לשכת עורכי הדין.

סעיף 85 בחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 קובע מפורשות כי:

85. איסור שכר כולל
לא יתנה ולא יקבל עורך דין מלקוחו תשלום שיכלול שכר טירחתו והוצאות שהוציא בלי להבחין בין שכר לבין הוצאות ובלי לפרש את ההוצאות.

סעיף 86 לחוק מגדיל וקובע כי:

86. הפרת סעיפים 85 - 81 - עבירת משמעת [תיקון: תשנ"ג]
עורך דין שהתנה או קיבל שכר טירחה בניגוד לסעיפים 82 עד 85, אשם בעבירת משמעת; אולם אין בהפרת הסעיפים 84 או 85 כדי לשלול ממנו שכר ראוי בעד השירות.

מכאן, שבמקרה בו אין הלקוחות יכולים לברור מסך שכר הטרחה, כמה ממנו נכלל במסגרת שכר העבודה רגיל, כמה מיועד להוצאות צילום, נסיעה, עבודת מתמחים, הכנה לדיונים וכיוצא בזאת – יש לדעתי לחייבם אך מכוח הוראות המינימום בלבד. אחרי הכל, בהתנהלותם זו, הפרו עורכי הדין את חובת הנאמנות החלה עליהם. [ראו: ת"א (ראשון-לציון) 1515/02 - עו"ד גלמן אורלי נ' שועלי אברהם, תק-של 2006(3), 7934, וגם: ת"א (ירושלים) 1519/98 - יורם וינוגרד, עו"ד נ' ועד הנאמנים (לנכסי הווקף המוסלמי) בת"א-יפו, תק-מח 2004(2), 578] (להלן: "פרשת וינוגרד").

קריטריונים לחישוב שכר ראוי

בפרשת וינוגרד, הודגש אף כי "בהתאם לסעיף 42(א) לכללים יש "למסור ללקוח דווח על מצב חשבונו הן תוך זמן סביר מקבלת דרישת הלקוח והן תוך זמן סביר לאחר סיום הטיפול, אף אם הלקוח אינו דורש זאת. על-פי דרישת הלקוח יש לצרף לדווח מסמכים, אשר יעידו על נכונות החשבון". [ראו גם: ע"א 2871/00 מועין דאוד ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט, תק-על 2003(3), 1580]. וכך קובע סעיף 42 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986:

42. דין וחשבון כספי

(א) ערוך דין ימציא ללקוח דין וחשבון על מצב חשבונו של הלקוח -

(1) לפי דרישת הלקוח - תוך זמן סביר לאחר הדרישה, ובלבד שהוגשה לא יאוחר משלוש שנים מיום סיום הטיפול;

(2) תוך זמן סביר לאחר סיום הטיפול.

(ב) עורך דין שנדרש בידי לקוחו להמציא לו העתק מקבלות על הוצאות שהוציא או ממסמכים הנוגעים לכספים המוחזקים כפקדון, ימציאם ללקוח תוך זמן סביר; הוראה זו לא תחול כאשר דרישת הלקוח להמציא לו את המסמכים באה אחרי שעבר זמן סביר או שהמסמכים אינם עוד בידי עורך הדין.


וכאמור בפרשת וינוגרד לעיל, "דומה שכל תוצאה אחרת אף אינה מתקבלת על הדעת, שהרי לא הגיוני לייחס לועד כוונה להתחייב לשלם לתובע שכר טירחה והוצאות מבלי שיבדוק קודם לכן איזה פעולות ביצע התובע". (ההדגשות הוספו).

חובת הדיווח אודות היקף ומסגרת העבודה המשפטית שביצעו עורכי הדין, כחלק מדרישת שכר הטרחה עולה, ונלמדת אף מדרכה של הפסיקה לחשב את שכרו הראוי של עורך דין. הקריטריונים להוכחת שכר טירחה ראוי, נקבעו בע"א 136/92 ביניש - עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז (5) 114. בין היתר, נכתב, כי "על התובעים להוכיח את היקף העסקה שבה מדובר, היקף העבודה המשפטית שבוצעה בפועל, מידת מורכבותה, סוג העבודה, האם טכנית ושגרתית או יצירתית ומקורית, הכישורים של עורכי הדין, הוותק ומעמדם של עוה"ד, המוניטין שיש להם והתוצאות שהושגו" (ההדגשות הוספו) (ראו: ת"א (תל אביב-יפו) 26164/05 פלג נורית, עו"ד נ' הדר יהושע, תק-של 2008(1), 20913). הנה כי כן, היקף העבודה, השעות שהושקעו והשכר שדרשו לכך בפועל, הינם חלק אינהרנטי לדרישתם.

לסיכום: כלל יסוד במערכת היחסים העדינה בין עורך דין ולקוח, הינו קיומו של הסכר שכר טירחה ברור. אי קיומו של כלל הבסיס, עשוי להוביל לנסיבות הדומות למקרהו של מר איאד חוסין, אשר תבע את עורך דינו בגין עיכוב כספים שלא כדין. פסק דינו, אשר ניתן אך לאחרונה (ת.א 775/08), העלה כי לאחר שזכה התובע בפיצויים בסך למעלה ממיליון ושבע מאות אלף שקלים, בחר עורך הדין לקזז 70%(!!) מכלל כספי הפיצוי, בגין דרישתו לשכר טירחה בלתי הגיוני בעליל.

התובע זכה כמובן בכסף, וגם אם פסק הדין נמנע מניתוח מעמיק של המסגרת הנורמטיבית והלכות המשפט בנושא, הרי שנתן טון ברור להסתייגותו מתופעה צינית של ניצול לקוחות בידי עורכי דינם. אגב כך, הדגיש השופט באותו עניין, כי בתביעת נזיקין, לא מקובל לשלם שכ"ט נוסף עבור הערעור בבית המשפט העליון.