האם סגן נשיאת בית משפט השלום בירושלים, גד ארנברג, מצא את נוסחת הפלא לקיצור הליכים ולהימנעות מדיונים מיותרים?
במארס 2010 הגיש אלון חיים תביעה נגד חברת הביטוח הראל, בטענה לנזקי גוף בעקבות תאונת דרכים. מאז לא התקדם יותר מדי הטיפול בה; די אם נציין, כי הצדדים הצליחו להעמיס על ארנברג לא פחות מ-70 בקשות והמזכירות נאלצה לטפל ב-110 מסמכים. לשם השוואה: בתיק
הולילנד הגיעו למזכירות 427 מסמכים והשופט
דוד רוזן נדרש ל-297 בקשות והוראות. כלומר: תיק הביטוח השגרתי הזה תבע משאבי מזכירות בהיקף של רבע מתיק השחיתות הגדול ביותר בתולדות המדינה.
הפרוטוקולים של שלושת דיוני ההוכחות שהתקיימו בתיק לא מגלים מה התרחש מאחורי הקלעים, אבל ב-9.11.14 קיבל ארנברג הודעה מפתיעה ומשמחת: "הצדדים מתכבדים להודיע לבית המשפט, כי בשל הקור העז השורר באולמו של כבוד בית המשפט, מוותרים הם על התענוג לקפוא מקור, מה שהוביל את הצדדים להגיע להסכמות בדבר פשרה, ואכן הגיעו אליהם, כאשר הסדר פשרה יוגש עוד השבוע".
ארנברג מיהר להגיב: "שמח אני לראות שסוף-סוף 'פטנט ההקפאה' עובד, או לפחות סוף-סוף הצדדים מודיעים בכתב שהוא עובד. הדיון שנקבע למחר מבוטל והצדדים יגישו את ההסכם החתום לאישור תוך שבעה ימים".
מלשונו של ארנברג קשה לדעת האם באמת הורה במתכוון להגביר את עוצמת המזגן באולמו עד קרוב לנקודת הקיפאון, או שמא הוא מגיב בציניות על ההודעה. אם האפשרות הראשונה היא הנכונה - אפשר להמליץ בחום ליתר השופטים על אופציית הקור. זה יעבוד מצוין בעיקר בבתי משפט השלום: השופטים הם היחידים הלובשים גלימות, ולכן יכולים ליהנות מעוד שכבת הגנה.
