כידוע, לפי ההלכה, בשנת השמיטה מצווה עם ישראל לשבות מחלק גדול מהמלאכות בשדות חקלאיים בארץ ישראל, ואחד הפתרונות ההלכתיים להתמודדות עם איסור זה הינו "היתר מכירה", כלומר האדמות החקלאיות של ארץ ישראל נמכרות לגוי למשך שנת השמיטה וניתן להמשיך לעבוד בקרקע, תוך הגבלות מסוימות. היתר זה הינו נושא לפולמוס רחב בעולם הדתי בין תומכים למתנגדים, בעיקר בין חרדים אשכנזים מצד אחד לציונים דתיים וספרדים מן הצד השני.
סעיף 1 לחוק עסקות במקרקעין (קיום מצוות שמיטה) מעניק לשר המשפטים ולשר הדתות את הסמכות להתקין תקנות באשר לעסקות במקרקעין, וזאת לצורך קיום מצוות השמיטה. בהתאם לסמכות זו הותקנו תקנות עסקות במקרקעין (קיום מצוות שמיטה), כאשר בתקנה 1 לתקנות הנ"ל נקבע, כי "עסקה במקרקעין לצורך קיום מצוות השמיטה, שנעשתה באישור מועצת הרבנות הראשית (להלן - המועצה), או באישור מי שהמועצה הסמיכה לכך תהיה תקפה על אף האמור בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, או בכל דין אחר, ואף אם היא לזמן, ותהיה נגמרת אף בלא רישום".
האם עסקה במקרקעין לצורך קיום מצוות שמיטה הינה עסקת מקרקעין לכל דבר ועניין?
על-פניו דומה, כי "עסקה במקרקעין לצורך קיום מצוות השמיטה" הינה עסקה לכל דבר וענין, כלומר עסקת מכר, אשר מאיינת לחלוטין את זכויות הבעלים בנכס הנמכר, וזאת למשך שנה תמימה, ואולם מהחלטה שניתנה לאחרונה בביהמ"ש המחוזי בפתח-תקווה ((רע"א 6932-06-08 מזל אלי ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, ההחלטה ניתנה ביום 8.2.09) עולה שאין מדובר בעסקה ככל העסקות.
באותה החלטה, נדונה בקשת רשות ערעור שהגישו בעלי זכויות ברי-רשות בנחלה במושב בצרה, על החלטת בית המשפט השלום בנתניה אשר סירב לסלק על הסף תביעה שהמינהל הגיש כנגדם, ואשר במסגרתה נטען כי הם עושים שימוש חורג במקרקעין ללא הסכמה, ומשכך יש ליתן כנגדם צו להפסקת השימוש החורג.
בין יתר הטענות של המערערים נטען, כי כתב התביעה הוגש בשנת תשס"ח שהייתה שנת שמיטה, ואשר המינהל מכר בה את כל המקרקעין הנמצאים בבעלותו לנוכרי, ואשר על כן אין לו עילת תביעה כנגדם.
טענה זו של המערערים לוקה, כמובן, בהבנת מהות המינהל, שכן זה אינו הבעלים של המקרקעין אלא מנהל אותם מטעם הבעלים (המדינה, רשות הפיתוח או קק"ל) כפי הנקבע בסעיף 2(א) לחוק מינהל מקרקעי ישראל, ומשכך בצדק דחה אותה ביהמ"ש, כמו גם את יתר טענות המערערים.
יחד עם זאת, ביהמ"ש הוסיף וקבע שמכירת המקרקעין ערב שנת השמיטה נעשית לצורך אחד בלבד - קיום מצוות השמיטה, ואולם אין להסיק ממכירה לצורך קיום מצווה שהמוכר איבד לחלוטין את זכויותיו מכל היבט שהוא. העולה מהחלטת ביהמ"ש הוא, כי אין מדובר במכירה ממש כי אם בפיקציה משפטית, באשר אין בכוונת המדינה לאיין לחלוטין את זכויותיה במקרקעין המצויים בבעלותה בשנת השמיטה.
היסוד ההלכתי, היסוד הקנייני...
לעניות דעתנו, קביעה זו מערערת את כל היסוד ההלכתי העומד מאחורי "היתר המכירה" ודומה כי החלטה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, שכן אין כל ממש במכירת קרקעות לצורך קיום מצוות השמיטה, שעה שזכות הבעלות של מוכר המקרקעין אינה מאויינת לחלוטין.
יתר על כן. לעניות דעתנו, החלטה זו משמיטה את כל היסוד שעמד מאחורי פסק-הדין של בג"צ, במחלוקת שהתעוררה בראשית השנה שעברה שהייתה שנת שמיטה (בג"צ 7120/07 אסיף ינוב גידולים בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל, פסק-הדין ניתן ביום 23.10.07).
באותו פסק-דין נקבע, כי בכל מקום שבו אין הרב המקומי נכון ליתן תעודות כשרות המיוסדות על "היתר מכירה", על הרבנות לעשות שימוש בסמכותה לפי סעיף 2(א)(1) לחוק איסור הונאה בכשרות, ולהסמיך רבנים שיעשו כן, שכן אם אין מדובר במכירה כמשמעות מונח זה, ברור בעליל שהרבנות הראשית לישראל לא יכולה ליתן תעודת כשרות לבתי עסק המתבססים על היתר המכירה, שכן "היתר המכירה" מתבסס אך ורק על מכירה במלוא מובן המילה - מכירה המאיינת את כל זכויות המוכר ולא מכירה המשאירה בידי המוכר זכויות בעלות כקביעת ביהמ"ש המחוזי בפתח תקוה.
לאור האמור, אנו סבורים כי קביעת ביהמ"ש המחוזי בפתח-תקוה עומדת בסתירה לתכלית העומדת מאחורי החוק (קיום מצוות שמיטה, וזו אינה ניתנת להתקיים ככל שאין מדובר במכירה לכל דבר וענין) ואף נוגדת את היסוד שעמד בבסיס החלטת בג"צ כאמור לעיל.
זאת ועוד. סתירה זו יוצרת מצב אבסורדי, שכן האגודות והמושבים עסוקים, באופן מיותר, בתקופה שלפני שנת השמיטה, בניסוח הסכמים מול המינהל על השבת הקרקעות למינהל לצורך מכירה, בניסוח ההגנה על הזכויות המועברות למינהל במהלך שנת השמיטה וכיו"ב, והכל כאשר, לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי בפתח-תקוה, אין למכירה הנ"ל משמעות משפטית בדומה למשמעות שיש לכל עסקת מכר אחרת.
הונאה בכשרות
יוצא אפוא, כי לא זו בלבד שלקראת שנת השמיטה עסוקים גורמים רבים, באופן מיותר לחלוטין, בהכנת הסכמי המכירה הנ"ל, אלא אף, ובעיקר, מצוות השמיטה אינה מקוימת כהלכתה והרשתות השונות מכשילות את הציבור בהציגם מזון הנסמך על היתר המכירה ככשר, שעה שאין הדבר נכון, ואולי אף בכך עוברות הרשויות על חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983, כאשר ברור בעליל שלא לכך כיוון המחוקק.
אשר על כן, ועל-מנת שהציבור הסומך על "היתר המכירה" יידע שיש להיתר זה תוקף מבחינה הלכתית, כמו גם למען יעילות החקיקה, טוב יעשה המחוקק (ולשם כך יש לו זמן רב עד לשנת השמיטה הבאה, שכן שנה שעברה הייתה שנת שמיטה) אם יבהיר ש"עסקה במקרקעין לצורך קיום מצוות השמיטה" הינה עסקה במקרקעין בדומה לכל עסקה אחרת במקרקעין, אך יחד עם זאת תוקפה הוא לשנה אחת בלבד.
