רגע המפגש בין דויד גורפינקל הצעיר מדרום תל אביב ויצחק אגדתי ממנהלי "אולפני גבע" היה לאחד המכריעים בחייו. בקולו הצרוד אגדתי מורה לו להיכנס למכוניתו הגדולה שהובילה אותו למקום אשר יהווה את הבסיס לעיסוקו המרכזי מאותו מפגש ועד עצם הימים אלה, הצילום בקולנוע.
"אולפני גבע" היוו לגבי דויד גורפינקל לא רק מקום עבודה. אלא-בית, כור היתוך להיותו צלם קולנוע, ויתרה מזו למה שיתברר בדיעבד כנוטל חלק מרכזי וחשוב בתיעוד ההיסטוריה החברתית תרבותית ופוליטית של החברה הישראלית הצעירה.
אלה היו הימים שמבעד לעדשת המצלמה שנשא דויד גורפינקל לכל מקום בארץ ותיעדה את המאורעות הגדולים של בנית המדינה, התגבשה זהותו וקשריו למקום שמאוחר יותר יבחר מתוך בחירה אומנותית וערכית מודעת לצלם בו את פניה השונים של
הארץ, תרבותה ואנשיה.
כילד שגדל במשפחה דתית מסורתית ולמד בבתי ספר תחכמוני ובילו בתל אביב הצילום הקולנועי לא היה דבר מובן מאליו, עם זאת אביו שהיה חובב תאטרון יידיש מושבע, עודד את דרכו החדשה, וכך גורפינקל ניסחף למקצוע מסקרן מושך ויצרתי שהוא עצמו בתחילת דרכו לא היה מודע לעוצמתו והשפעתו הגדולה בתהליך היצירה המופלאה הזו שקוראים לה קולנוע.
לאחר שירותו הצבאי בו שרת כצלם צבאי, ובהמשך עבודתו באולפני גבע הפך עד מהרה למפעיל המצלמה (אופריטור) בסרטים עלילתיים דוגמת "חבורה שכזו" בבימוי זאב חבצלת ו"אלדרודו" ו"דליה והמלחים" של הבמאי מנחם גולן שהחל את דרכו אז בתעשיית הקולנוע בארץ. אך נקודת המפנה הראשונה והמהותית בחייו של גורפינקל היה המפגש עם
אורי זוהר מפגש אשר יביא לשותפות עמוקה ומורכבת בין במאי קולנוע צעיר נועז ומרתק בדרכו, לבין צלם סרטי עלילה שעושה את ראשית צעדיו בהתמודדות עם תרגום הנראטיב החדשני של זוהר לשפה ויזואלית מקורית ודינמית. שפה שתשקף את נקודת המבט של שני יוצרים המבקשים להציב מראה קולנועית למקומם וזהותם בחברה הישראלית.
"הקרב על היעד" הסרט הראשון של זוהר וגורפינקל שהוזמן על-ידי דובר צה"ל היה לא רק פריצת דרך בז'אנר סרטי ההסברה, אלא תחילתה של דרך יצירתית שתמשך חמש עשרה שנה רציפות. הסרט שזכה בפרס יוקרתי "שמש הכסף" לסרטי צבא בפסטיבל ורסאי פרץ בפני השניים את הדרך להפקת הסרט העלילה הראשון שאורי זוהר ביים ודויד גורפינקל מצלם, "חור בלבנה". סרט זה שזכה לאין ספור פרשנויות ומאמרים, היווה את הבסיס לעובדת חשיבות שיתוף הפעולה המקצועי בין צלם הקולנוע לבין הבמאי, סוג של יחסים אומנותיים סימביוזים בהם המצלמה משמשת כעטו של הסופר - במאי מצד אחד, והיכולת להעניק ערך מוסף ליצירה וחווית הצופה בקולנוע מצד שני, דרך חיים מקצועית שגורפינקל ידבק זה לאורך שבילי הקרירה המקצועית שלו.
שיתוף פעולה יצירתי זה מהווה בסיס לדרכו הקולנועית במטרה להביא בפני הקהל יצירה קולנועית מורכבת מפרטים, דימויים, ועשירת מבע ככל האפשר. הסרט "שלושה ימים וילד" על-פי ספרו של
א.ב. יהושע בבימויו של זוהר, בשנה בו פרצה מלחמת ששת הימים, היה לניסיון הראשון שלו כצלם בהתמודדות בפענוח תרגום יצירה ספרותית מקורית- לשפה הקולנועית. לראשונה מתוודע גורפינקל בהכרה אומנותית לאור הישראלי לאהבה הרבה שהוא רוחש אליו, לשימוש בו כדימוי, כרקע להעצמת תחושות הגיבורים של הסרט. אור זה שמדובר בו רבות כאור קשה להתמודדות מנקודת מבטו של הצלם והבמאי, הופך עבור גורפינקל במהלך השנים לנושא וגיבור מרכזי של הסרטים אותם הוא מצלם, במלחמת ששת-הימים כצלם במילואים גורפינקל מוצא עצמו בנגמ'ש הפורץ את חומות ירושלים מתעד את הרגעים הראשונים במפגש בין הלוחמים והכותל, את הנפת הדגל מעל החומות, וביקורם של
יצחק רבין ומשה דיין בעיר העתיקה ובכותל, צילומים שמהווים חלק מתעודה קולקטיבית של כולנו לאותם ימים. "כל ממזר מלך" סרט נוסף בשיתוף הפעולה עם אורי זוהר מהווה באותם ימים שלאחר המלחמה, ניסיון קולנועי לשקף את אווירת הימים ההם והפעם לראשונה בצבע. הצלחתו האומנותית והקופתית של הסרט הביאה את גורפינקל לקבלת פרס בינלאומי בפסטיבל שיקגו בקטגורית הצילום הטוב יותר
.
דויד גורפינקל שב לצלם בשחור לבן בסרט "מצור" של הבמאי ז'ילברטו טופנו. "מצור" משקף עבורו את ההתמודדות עם הצד האחר של המלחמה, השכול הכאב והבדידות בצילום מאופק-לירי בגוני השחור האפור והלבן כניגוד לסרטו הצבעוני והתזזיתי של אורי זוהר "כל ממזר מלך". סוף שנות השישים מהווה תקופה בה אורי זוהר וגורפינקל מנסים לשכלל את השפה הקולנועית, צילום נועז לאותם ימים, חף מכללים וממגבלות, בניסיון לפרוץ את השפה הצורנית הקונבנציונלית. "תרנגול", "פרח במנוע" שלא הושלם מעולם יהיו לסיכום הקולנועי של אותה תקופה רבת שאלות וניסיונות. לצד סרטי הקולנוע העלילתיים ממשיך גורפינקל לצלם סרטי תעודה לבמאים שונים דוגמת היי קלוס, בלה ברעם, אורי זוהר, דוד גרינברג, ברוך דינר, נתן גרוס, אילן אלדד ואחרים.
בתחילת שנות הקמתה של הטלוויזיה הישראלית שותף גורפינקל לפרויקט "לול" בשלושת פרקיו שהיווה דרך ביטוי חדשה לתוכניות הומור במרקע הישראלי.
בשנות השבעים שיתוף הפעולה של גורפינקל מתהדק עם הבמאי מנחם גולן המנסה גם הוא בדרכו לפרוץ תכנים חדשים בקולנוע הישראלי, תוך שימוש בז'אנרים השואבים השראתם מהקולנוע האמריקני, ומתורגמים למציאות ישראלית דוגמת המחזמר "קזבלן" אחת מההפקות המורכבות לאותם שנים שהעמידו אתגרים חדשים במטרה
לפרוץ אל שווקים מחוץ למדינה. לצד מנחם גולן עובד גורפינקל עם במאים שונים דוגמת אברהם הפנר, יואל זילברג, עמוס קולק, שמואל אימברמן, בועז דוידסון,
זאב רווח, פרדי שטינהרט ו
אפרים קישון אשר זכה בפרס גלובוס הזהב עבור הסרט שצילם גורפינקל "השוטר
אזולאי" ובמועמדות לאוסקר בקטגורית פרס סרט הזר הטוב ביותר. שנות השבעים מסיימות את פרק השותפות שלו עם אורי זוהר בשני סרטים "עיניים גדולות" על-פי תסריט של יעקב שבתאי ו"הצילו את המציל" יצירתו הקולנועית האחרונה של אורי זוהר המסיימת את הטרילוגיה התל אביבית שלו. בסוף שנות ה-70 החלה הקרירה של גורפינקל לפרוץ מעבר לגבולות מדינת ישראל עם הסרט "הקוסם מלובלין" קרירה אשר תמשך עשור שלם, בה הוא מצלם לחלופין סרטים בארה"ב, אירופה ובישראל, סרטים דוגמת "
חמסין" של דני וקסמן, "אהבתה האחרונה של לורה אדלר" של אברהם הפנר "המאהב", של
מיכל בת אדם" "אלף נשיקות קטלנות" של מירה רקנאטי "זעם ותהילה" של אבי נשר שעבורו הוא זוכה בפרס האוסקר הישראלי עבור הצילום הטוב יותר, אחד משישה פרסים שקיבל בקטגוריה זו במהלך השנים. סוף שנות השמונים והתשעים מאופיינות בהחלטה המודעת של גורפינקל לעסוק בעיקר בקולנוע ישראלי, ולהעמיק את המפגש בין הדור הצעיר ובינו' וכמו -כן ליטול חלק מהותי במוסדות הנוגעים לקידומו של הסרט הישראלי, דוגמת הקרן לעידוד קולנוע ישראלי איכותי, האקדמיה הישראלית לקולנוע והמועצה לתרבות ואומנות מדור קולנוע. הסרטים הבולטים אותם מצלם גורפינקל בסוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים: "הקיץ של אביה", "עץ הדומים תפוס" של הבמאי
אלי כהן, "שחור" של
שמואל הספרי "מעבר לים" של ינקול גולדווסר, "מינוטאור" של יונתן תמוז "מסוכנת" של שמי זרחין "איש החשמל" של אלי כהן, "האסונות של נינה" של שבי גביזון, "סוף העולם שמאלה" של אבי נשר, "מלח הארץ" של אורי ברבש, "הבודדים" של רנן שור.
לצד סרטים אלו הוא מצלם דרמות טלוויזיה, "שבעה" ו"דשאים סגולים" של דינה צבי ריקליס אשר זוכה לתגובות חמות מצד הביקורת וקהל הצופים. המונודרמה "בגין" של אורי ענבר "לויתן בחוף שרתון" של משה צימרמן "שרמן בחורף" של אורי ענבר.
דויד גורפינקל נשוי לשרה צלמת אומנותית במקצועה ואב לשלושה ילדים אשר שניים מהם ממשיכים את דרכם בנתיבי הקולנוע הישראלי, ממשיכים מסורת שהחלה לפני למעלה מ-50 שנה כגשר ליצירת הקולנוע הישראלי העתידי.
