במדינות כמו ארה"ב, יפן, קנדה ובריטניה יש מנגנונים המגינים על הציבור מפני שביתות במונופולים ובשירות הציבורי. רק בישראל יש גן עדן לשובתים.
החוק בישראל לקוי, ואין מערכת של איזונים ובלמים נאותה העשויה לבלום את הכח הבלתי מוגבל להשבית מדינה שלמה. לא בכדי המגזר הציבורי במדינתנו ראוי לתואר הלא-מכובד: "אלוף השביתות".
לדוגמא, בשנת 2001 - 99% מכלל השובתים במשק היו של המגזר הציבורי. מקור הבעיה טמון בכך שהמגזר הציבורי הינו המגזר החזק והדומיננטי במשק הישראלי, והשירותים אשר הוא מספק הינם חיוניים. השביתות פוגעות גם בשכבות החלשות, וגם באינטרסים הכלכליים של המדינה.
צעד משמעותי לקראת פתרון לשמירת האינטרסים של העובדים ושל הציבור גם יחד נעשה בשנת 1977, על-ידי שיתוף פעולה של הממשלה וההסתדרות - הקמת "המוסד לבוררות מוסכמת בשירותים הציבורים".
נראה כי גוף שהוקם על-ידי הממשלה וההסתדרות כדי לפתור את בעיית השביתות, היה צריך להיות מועמד לפרס ישראל. נתוני הפתיחה שלו היו צריכים להבטיח הצלחה גדולה. אולם, לא כך היה.
עיון בנתונים הבאים, יש בו כדי להאיר (להחשיך) את העיניים:
- בשנה הראשונה להקמת המוסד, הוגשו לטיפולו 24 תביעות בלבד. מספר מועט זה אף הלך ופחת במשך השנים, עד לשיא של תביעה אחת בכל אחת מהשנים 2000-2001. (אף טרם ניתן פסק בוררות לאחת מתביעות בודדות אלו).
- מוסד זה הוקם על-מנת להביא להרגעת יחסי העבודה, אולם מטרה זו לא הושגה. מיום הקמת המוסד פרצו במגזר הציבורי 2,493 שביתות ואילו רק 286 תביעות הוגשו לטיפולו. לא רק שלא הושגה רגיעה, אלא שהפעילות ההשבתה המשיכה להתרכז ואף לגדול בצורה משמעותית במגזר הציבורי.
כך, בשנת הקמת המוסד (1977) אבדו למשק 140,448 ימי עבודה כתוצאה משביתות במגזר הציבורי, לעומת שנת 2001, בה אבדו 2,009,374 ימי עבודה - פי 14(!).
- ירידת ערכו של המוסד לבוררות מוסכמת וההתדרדרות התלולה במעמדו באים לידי ביטוי בכך שכיום, ארגוני עובדים וועדים חשובים אינם מודעים כלל לקיומו של המוסד. לרוע מזלם של אזרחי ישראל, המוסד פתר במשך 25 שנות פעילותו רק 204 סכסוכים, וינו משמש כלל כמנגנון לבלימת שביתות.
הפתרון למצבו הקשה של המוסד לבוררות מוסכמת
- הצעד הראשון וההכרחי הוא שהממשלה וההסתדרות, קרי מייסדיו, יפנו אליו סכסוכי עבודה וישתמשו בשירותיו. רק התייחסות רצינית של מקימיו תוכל להפיח בו רוח חיים.
- דרושה רפורמה מקיפה ומיידית במבנה המוסד ובשירותים אשר מספק לציבור: הרחבת הגופים החברים בהסכם המוסד, הגדלת סמכויותיו, הגדלת תקציבו, מתן שירותי תיווך וגישור (בנוסף לבוררות), והרחבת מעגל משתמשיו גם לסקטור הפרטי.
נקיטת הצעדים דלעיל, תגדיל את מספר המשתמשים בשירותי המוסד, ותביא להשגת המטרה לשמה הוקם: מזעור נזקי השביתות בצורה משמעותית. רפורמה זו היא קלת ביצוע, מכיוון שהפתרון כבר קיים מבחינה חוקית וארגונית, אך לרוע המזל, מוזנח, וצריך רק לשקמו.
לסיום, מובא להלן ציטוט מדוח מיוחד שהוציאה האגודה הישראלית לחקר יחסי עבודה בסוף יוני 2002. הדוח חובר במשך יותר משנה על-ידי ארבעה צוותים של כ-30 מומחים, והינו ברוח הדברים המובעים בתזכיר זה:
"מערכת יחסי העבודה במגזר הציבורי מפגרת אחר ארצות המערב בהטמעת אמצעים חדשים ליישוב סכסוכי עבודה. יש מקום לאמץ מודלים מתקדמים של תיווך, בוררות גישור ופישור כחלק מניהול המו"מ הקיבוצי בסקטור הציבורי, מפאת גודלו, חשיבותו והמונופול שלו על פונקציות ממלכתיות שונות. יש לחזק את מעמדו, כוחו ותקציבו של המוסד לבוררות מוסכמת ולהופכו למנגנון מרכזי ליישוב סכסוכים בסקטור הציבורי".
בין אלה, אשר נטלו חלק בהכנת הדוח: חיים קמיניץ, לשעבר מנכ"ל המרכז הישראלי לניהול, פרופ' רמי פרידמן, מהמכון לחקר ירושלים, עו"ד יוסי גטניו, מנהל אגף משאבי אנוש בהתאחדות התעשיינים, ד"ר גיא מונדלק, מומחה למשפט העבודה, קובי ציטר, יו"ר איגוד מנהלי משאבי אנוש במי"ל, בני פפרמן, מנהל הרשות לתכנון כוח אדם במשרד העבודה, אפרים ז'ילוני, מהנהגת ההסתדרות, נחמן אורי, יו"ר המוסד לבוררות מוסכמת, ד"ר עוזר כרמי, יו"ר האגודה הישראלית לחקר יחסי עבודה, עו"ד שלמה יצחקי, הממונה על יחסי עבודה במשרד העבודה. את עבודת הצוותים ריכז ד"ר רובי נתנזון, יו"ר המכון הישראלי למחקר כלכלי וחברתי.
דברים חשובים אלו נכתבו על-ידי מומחים ואנשי שם בתחום יחסי העבודה לפני שנה, תוך הבעת רצונם לחזק ולשקם את המוסד לבוררות מוסכמת. אולם מאז לא נעשה דבר. בינתיים, המוסד לבוררות מוסכמת משווע לעבודה, והציבור משווע להפסקת השביתות התכופות ונזקיהן הרבים.
______________
הכותבת היא עמיתת 'קרן קורת', במכון ללימודים אסטרטגים ופוליטיים מתקדמים בירושלים, כמו-כן משמשת כיועצת כלכלית לחברי כנסת.
