מיום כיפורים שעבר, עד יום כיפורים זה…

ביום כיפורים זה, הממשמש ובא, ימלאו שלושים שנה למלחמת יום הכיפורים החרוטה על לוח ליבה של עמנו כנוראה שבמלחמות ישראל.
קטונתי מלהסביר את המחדל המדיני והביטחוני, אשר אפשר למדינות ערב להפתיע את מדינת ישראל במלחמה ההיא, בייחוד בשעה שהייתי אז ילד רך בשנים, אולם נראה לי כי יש הסבר שורשי ועמוק יותר למה שקרה לנו אז.

כדי להבין זאת, יש לחזור עוד כמה שנים אחורה למלחמת ששת הימים.
במלחמת ששת הימים קרה דבר פלא ממש שעד היום אומות העולם מתקשים לעכלו.

ביוני 1967, כאשר צבאות מצרים, ירדן, סוריה ועירק פתחו במערכה צבאית נגד מדינת ישראל, היה להם מספר כפול של חיילים מאשר לצה"ל (כולל מילואים), פי שלושה טנקים, פי ארבעה תותחים (לא כולל נ"מ), פי שנים מטוסי קרב ופי עשרה כלי שייט צבאיים!
מדינת ישראל דאז התפרשה על שטח טריטוריאלי מצומצם וקשה מאוד להגנה וצה"ל נאלץ להילחם בו זמנית בשלוש חזיתות, בצפון, בדרום ובלב ליבה של הארץ מלטרון ועד ירושלים ובכל שטחי יהודה ושומרון.

היערכויות המצב שנעשו בדבר סיכויינו במלחמה, הן בדיונים פנימיים והן בדיונים שנערכו ביתר מדינות העולם, נעו בין השמדתה של מדינת ישראל במקרה הגרוע, לבין הישרדותה של מדינת ישראל אך תוך אובדן רב של חיי אדם ושל חלקים משטחי הארץ, במקרה הטוב.

בפועל, בניסי ניסים ממש, ובתוך שישה ימי לחימה בלבד, הביס צה"ל את כל צבאות ערב תוך שחרור חלקים רבים משטחי ארצנו ההיסטוריים כולל ירושלים העתיקה והר הבית במרכזה.

הניצחון הזה נרשם בדברי ימי עמינו כניצחון שלא ניתן להבינו או להסבירו במונחים צבאיים בלבד, אלא "מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו".

מנהיגי ישראל דאז, ואלו שבאו בעקבותיהם לא הפנימו את אמיתות הפסוק הנ"ל ביחס לניצחון ישראל במלחמת ששת הימים ובמקום זאת הם מצאו את משענם בפסוק אחר, שאינו מבשר טוב לעם ישראל: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

הצבא החזק והמהולל שלנו ניצח את כל העולם הערבי ו"אף אחד לא יכול עליו". רוח גאווה ושאננות פשתה בקרב מנהיגי ישראל ושמשה כר נרחב לכל המצעדים הצבאיים הראוותניים שעשתה ישראל בשנים שאחרי המלחמה. המחשבה כי אנו חזקים משום שצבאנו חזק, ואם צבאנו חזק, אז ניתן לעצום עיניים מהסכנות שאורבות לנו בדרך ומותר גם לנהל מו"מ על מסירת שטחים מארצנו לעולם הערבי מיד לאחר שחרורם, כי אם יש צבא חזק, לשם מה צריך שטח?

כך מסרה ישראל את שטחי סיני למצרים ללא כל תמורה בהסתמך על תחנות מכ"ם, כך מסרה ישראל כלי נשק וחלקים משטחי יהודה, שומרון וחבל עזה לידי אש"ף ("אם הם לא יעמדו בהסכמים נכנס לשטח וניקח להם בחזרה את הנשק"), כך עמדה ישראל למסור את רמת הגולן לסורים ("הרי יש לנו לוויינים") וכך עומדת ישראל להקים בלב ארצנו מדינה פלשתינית ("זאת תהיה מדינה "מפורזת" והרי לנו הצבא החזק במזרח התיכון…")

המחדל של מלחמת יום הכיפורים אירע משום שמנהיגי ישראל לא הבינו כי ניצחוננו העצום במלחמת ששת הימים היה מאת ה'.
אילו הבינו כי הניצחון היה מאת ה', בהמשך ישיר לתקומתו של עם ישראל אחר השואה, להקמת המדינה, לקיבוץ הגלויות שבה בעקבותיה ועתה לשחרורם של חבלי ארצנו ההיסטוריים - היו קמים אחרי המלחמה ואומרים לעולם את מלותיו של שמעון החשמונאי:

"לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש נוכרים משלנו כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבנו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת השיבונו את נחלת אבותינו".

אמירה נחרצת כזאת היתה מבהירה לעולם הערבי ולעולם כולו, כי שבנו לנחלת אבותינו אחרי אלפיים שנות גלות כדי לבנות כאן את ביתנו ולא חלילה להתפנות.

במקום זאת, עמדו מנהיגי ישראל אחרי הניצחון הגדול ואמרו לעולם, שאין בכוונתנו להחזיק בשטחים "שכבשנו" והם יעמדו למשא-ומתן מדיני, כביכול המדובר בשטחי נדל"ן בלבד שאינם קשורים אל עמינו בנימי נפשו.

העולם הערבי שמע היטב את קולותיהם של מנהיגי ישראל וניצל את חולשתם כדי להכין את הקרקע למלחמה הבאה. נשיא מצרים אנואר סאדאת הודה בשנים שלאחר המלחמה, שמטרת המלחמה היתה אמצעי לחץ להשבת שטחי סיני לידי מצרים. אמצעי לחץ שהוכיח את עצמו היטב בהסכמי קמפ-דייוויד.

מלחמת יום הכיפורים בעיניי הייתה המחיר היקר ששילם עמנו על עצימת עיניו לגודל הנס של ניצחון ששת הימים והמשמעות של שחרור שטחי ארצנו ההיסטוריים מידי הערבים.

היום, שלושים שנה אחרי, כאשר מדינת ישראל מקימה גדר תיל בלב הארץ המפרידה בין ערש ההיסטוריה של העם היהודי לבין ההתיישבות החדשה יחסית במרכז הארץ, מוכיחה כאלף עדים כי מיום כיפורים שעבר…ועד יום הכיפורים הזה - שום דבר לא השתנה.