שופטים בירוק

פרות בלא קדושה

מערכת בתי המשפט היא אחת הפרות הקדושות האחרונות שנותרו בישראל. הכל נוהגים בה כבוד. כמעט. מערכת בתי המשפט זוכה לאמון הציבור, למרות הסדקים הנבקעים מפעם לפעם באמינותה ובתפקודה. ולא בכדי. מזמן לזמן מתגלות עובדות חדשות המעלות סימני שאלה. חריגות מכללי האתיקה מצד שופטים, במיוחד מצד כמה מהבכירים שבהם, הופכות לעניין שכיח העלול להוביל מערכת זו במורד מדרון תלול. כזה הוא המקרה הנוגע לשופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מיכאלה אור-שידלובסקי, רעייתו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, תאודור אור.

לפני פרטי הפרשה, תזכורת מן העבר: הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון, מאיר שמגר, קבע בשנת 1993 את כללי האתיקה השיפוטית. הוא עשה זאת על בסיס דוח ועדה מקצועית בראשות הנשיא בדימוס משה לנדוי וכן על סמך הצעות והערות של שופטים רבים.

כשפרש שמגר נמנעו יורשיו בצמרת מערכת בתי המשפט, ובראשם הנשיא אהרן ברק והשופט תאודור אור, מלקבל על עצמם את כללי האתיקה שיפוטית. ברק הבטיח שוב ושוב לגבש כללי אתיקה חלופיים, אבל ההבטחות נשארו על הנייר.

הימנעותם של שופטים מסוימים מכיבוד הכללים גרמה לא אחת למבוכה רבה: כיצד ייתכן שהשופטים הנכבדים אינם מקבלים עליהם כללים שנקבעו בידי נשיא בית המשפט העליון?


ההלכה: "משקל מוסרי רב"

פרשת "פרומדיקו", שבה ערער אלי הורביץ בפני בית המשפט העליון על הרשעתו במחוזי, היתה מקרה מבחן לבירור עניין זה: השופט תאודור אור התבקש על ידי לפסול את עצמו מלשבת בדין בהליך זה. הוא סירב ולכן עתרתי לבג"צ. הנימוק: חברו הטוב, עורך הדין פנחס רובין, נשכר כדי לייצג את הורביץ, וזאת לאחר שנקבע הרכב ובו תאודור אור. תרגיל שקוף ומכוער.

גם לאחר מכן סירב השופט אור לפסול את עצמו. הנימוק שהעלה: יחסי החברות אינם מונעים את ישיבתו במשפט זה. ובכלל, טען, כללי האתיקה אינם מחייבים והוא אינו חייב לפעול על פיהם. היה זה טיעון בלתי ראוי ולכך נאלצו להתייחס החברים של אור - השופטים אליהו מצא, יעקב קדמי ודליה דורנר, שישבו באותה עתירה. בסופו של דבר קבעו שני עיקרים:

• על כללי האתיקה - "על דבר היותם משקל מוסרי רב דומה שאין ואף לא יכולה להיות מחלוקת. כוחם של הכללים נובע הן מן ההכרה בסמכותו המוסרית של נשיא בית המשפט העליון לקבוע הנחיות לאורחות ההתנהגות המצופים משופטים, והן מן העובדה שביחס למידות האתיות הראויות לשופטים לא נקבעו ולא פורסמו כללים אחרים... כל עוד לא נקבעו כללים אחרים ולא הוכרז על ביטולם או על שינוים של הכללים הקיימים, חזקה על כללי האתיקה שיוסיפו להנחות את השופטים בשאלות שבהן ייתקלו...".

עם זאת, פסקו השופטים, כי לא כל מקרה שבו יפעל שופט שלא על-פי האמור בכלל מכללי האתיקה יהיה נכון לייחס לו התנהגות שאינה הולמת. ואולם "ביחס להכרעה שיש או עשוי להיות לה פן אתי ראוי לשופט לייחס משקל גם להנחיה הבאה לידי ביטוי בכללי האתיקה". ובמילים פשוטות: בית המשפט העליון קבע הלכה, לפיה כללי האתיקה מחייבים מבחינה מוסרית ועניינית.

• על השופט תאודור אור - השופטים נמנעו מלפסול את השופט אור ופסקו כי "יחסי חברותו של השופט עם פרקליט המופיע לפניו אינם יוצרים פסלות אינהרנטית". עם זאת קבעו והעירו, כי ייתכנו "נסיבות שבהן ייטיב השופט לעשות אם ימשוך את ידיו ממשפט כזה; לא, חלילה, מטעמים של נוחות אישית אלא מחשש שבנסיבות העניין עלולה ישיבתו באותו משפט להכביד על יכולתו למלא כראוי את תפקידו השיפוטי או ליצור מראית לא נאותה".

המעשה: מפגשים וביקור תנחומים

פסק הדין שניתן במרס 2000 היה מאז להלכה פסוקה. מרבית השופטים מקפידים שלא לסטות ממנו. גם שופטים בכירים מאוד. לדוגמה: כמה חודשים לאחר אותו פסק דין פסל עצמו שלמה לוין, מי שכיהן אז כמשנה לנשיא בית המשפט העליון, מלשבת במשפט שבו הופיע עורך דין המיודד עימו. לוין הפנים את פסק הדין ונמנע מלהגיע למצבו של השופט אור. כך גם שופטים אחרים שבהחלט כיבדו את ההלכה הפסוקה, שקבעה באופן מפורש: כללי האתיקה מחייבים.

אלא שלא כל השופטים מקפידים בכך. למרבה המבוכה, מי שכשלה בכך הפעם היא שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מיכאלה שידלובסקי-אור, רעייתו של השופט אור. מתברר כי השופטת הנכבדה ישבה באחרונה במשפט שבו העד המרכזי היה פרופ' אלדד מלמד, ידיד אישי של בני הזוג אור. לא סתם ידיד רחוק אלא כזה שנפגשו עימו מעת לעת. על מידת הקירבה תעיד גם העובדה כי בני הזוג אור הלכו במרס 2002, בעיצומו של אותו משפט, לנחם את פרופ' מלמד
בביתו על מות אביו.

מצב כזה אסור על-פי כללי האתיקה השיפוטית. אלה קובעים כי "שופט לא יישב בדין במשפט שבו קירבה משפחתית או חברתית לבעל דין, לפרקליט המופיע בתיק או לעד מרכזי... עלולה ליצור מראית של חשש למשוא פנים". נדגיש כי כללי האתיקה פוסלים שופט מלשבת בדין כאשר מדובר על "קירבה חברתית", קל וחומר כאשר מדובר בחברות או בידידות קרובה, כפי שבאה לידי ביטוי
ביחסים בפרשה זו.

במקרה שלפנינו אין מדובר ב"סתם" עד, אלא בעד מרכזי במשפט הקובע גורלות.
התביעה הוגשה על-ידי ד"ר דיויד לואיס, סופר החי בארצות הברית, נגד מלונות יונה, חברת מעליות אלקטרה ומלון שערי ירושלים. לואיס נפגע לטענתו במלון שערי ירושלים מצניחת מעלית, פגיעה שהביאה לכך שהגיע, לטענתו, עד כיסא גלגלים.

התביעה, על סכום של 13 מיליון דולר, הוגשה ב-1995 בפני השופטת שידלובסקי-אור ונתקעה אצלה במשך שנים רבות. שני עדים מרכזיים הופיעו בפניה: מצד התובע - פרופ' עמוס קורצ'ין, שהעיד כי הנזק נגרם לתובע בגלל צניחת המעלית עת ביקור במלון; ומצד הנתבעות - פרופ' אלדד מלמד, מנהל מחלקת עצבים בבית החולים בילינסון.

כבר במהלך המשפט ניכר היה שהשופטת שידלובסקי-אור מחשיבה מאוד את עדותו של פרופ' מלמד ובמיוחד את מעמדו המקצועי. עו"ד יורם צח, בא-כוחו של התובע, אמר במהלך המשפט: "גבירתי התבטאה על פרופ' מלמד שהוא בר סמכא ואני מסכים לעניין זה, אז לפחות ביקשתי למצוא איזשהו בר סמכא [אחר, שימסור עדות מומחה - י.י]".

על כך השיבה השופטת: "לא נעים לי להגיד לך, זה הבר סמכא".

לעדותם של השניים היה, כפי שהיה צפוי מלכתחילה, משקל מכריע: על בסיס חוות דעתם אמור בית המשפט לפסוק אם התמוטטותו של התובע עד שהגיע לכיסא גלגלים נובעת מכך שנפגע מצניחת המעלית או כדברי העד המומחה מלמד בגלל מחלת פרקינסון שבה לקה מאוחר יותר. כך או כך, השופטת לא מסרה באותו מעמד כי פרופ' מלמד הוא ידידה האישי, שלה ושל בן זוגה תאודור אור. לו היתה נוהגת כך, אולי היתה חוסכת מעצמה מבוכה רבה.


ההכרעה: עיכובים ממושכים

אלא שבכך לא נגמר העניין. מתברר כי השופטת השתהתה מאוד במתן פסק הדין. הסיכומים האחרונים של הצדדים הוגשו בינואר 2001. השופטת הנכבדה היתה אמורה לתת את פסק הדין תוך זמן ראוי, כמה חודשים לכל היותר. אלא שפסק הדין התעכב. עד כדי כך שנשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, שבא-כוח התובע פנה אליו בתלונה, נאלץ להשיב כדלקמן: "אין ספק שקובלנתך צודקת, ואין לי אלא להביע את צערי ואת התנצלותי על העיכוב במתן פסק הדין. מכל מקום, פסק הדין יינתן בתוך עשרה ימים". פסק הדין ניתן בסופו של דבר מאוחר יותר - רק ב-24 ביוני 2003, כשנתיים וחצי לאחר שהוגשו הסיכומים האחרונים.

ומה היו תוצאות פסק הדין?

שידלובסקי-אור ביטלה את דבריו של העד המומחה מטעם התובע, ומנגד הפליגה בשבחים בדבר עדותו המופלאה והנכונה של הידיד-העד המומחה פרופ' מלמד. התובע מאוכזב, מטבע הדברים, מפסק הדין, ולכן הוא עומד להגיש ערעור לבית המשפט העליון. אולם דומה כי כעסו הגדול נובע במיוחד מהתנהלותה של השופטת ומכך שלא גילתה את קרבתה לעד המרכזי.

ייאמר כאן, כי אין באמור ברשימה זו כדי לקבוע שיש לקבל את תביעתו של לואיס. קטונתי. כל שהראנו כאן הוא כיצד התעלמה השופטת הנכבדה מכללי האתיקה, וכיצד ניהלה משפט מבלי לגלות לבעלי הדין כי העד המרכזי שעליו קם או נופל המשפט נמנה עם ידידיה האישיים.

בתגובה לשאלתי אמר פרופ' מלמד: "אנחנו מכירים עוד מירושלים, עוד מהתקופה שהייתי בהדסה ירושלים. אנחנו נפגשים, לא לעתים קרובות".

הנהלת בתי המשפט מסרה בתגובה: "השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור קיימה את מצוות ניחום אבלים אצל משפחת מלמד. השופטת לא ראתה כל מניעה מלדון בת.א. 447/95 בהתחשב בטיב היכרותה עם פרופ' מלמד".