בעידן שלנו לא חסר מידע על כל דבר, והבעיה היא כיצד לעבד את עודפי המידע וכיצד לברור את המידע שאנו רוצים. שני בוגרי מכללת רמת גן, שימי קדש ואפריים דה-האס, קיפסלו (מלשון קפסולה) את התמצית מכל שופט (השקפותיו, עמדותיו, תפיסותיו, קורטוב מחייו האישיים ותפיסת עולמו השיפוטית), בכך שיזמו גיליון של כתב העת 'עלי משפט' שבו כל שופט סוקר בדיעבד את פועלו השיפוטי. הם עשו בשופטים מעשה 'MP3', בכך שדחסו למעט מאד 'מגה בייטס' קריירה שיפוטית שלמה.
אחד השופטים המרתקים ביותר המרואיין בגליון הוא
נשיא בית המשפט העליון (בדימ.), מאיר שמגר, אשר על שמו קרויות לא מעט ועדות חקירה (כגון הוועדה לחקירת אירועי מערת המכפלה, הוועדה לחקר רצח רבין ("פוסל את כל תיאוריות הקונספירציה"), הוועדה לעניין הצלילות במי הקישון, והוועדה לקביעת כללי האתיקה לחברי הממשלה). קפקא היה ידוע בסיפוריו מסמרי השיער אודות מנגנונים בירוקרטיים: שמגר יצר אחד כזה: הוא הקים את מערכת הממשל הצבאי ביהודה ושומרון, מערכת אשר שולטת כיום על אספקטים רבים (מאד) בחייהם של הפלשתינים בשטחי הכיבוש.
שמגר נוגע בנושאים אשר עימם הייתה מזוהה שפיטתו יותר מכל, ובראשם,
מהפכת השפיטות, ולפיה על אדם לא מוטל נטל להראות כי
נפגע באופן אישי מאקט שלטוני בככדי שתקום לו זכות (זכות העמידה) לעתור כנגדו.
עם זאת, למרות תדמית 'הרחבת מוסד השפיטות' אשר דבקה בו, הוא מסייג את דבריו בכך שזכות העמידה הרחבה ניתנת לעותרים שאינם קשורים לנושא העתירה אך ורק כאשר מדובר בעניין חוקתי בעל חשיבות או במעשה פלילי חמור שנעשה (דוגמת פרשת קו 300). לשמגר חשוב לשמור גם על עיקרון הפרדת הרשויות, ברוחו של
מונטסקייה, וברוח זאת פסק כי אין זה מן הראוי כי בית המשפט העליון יאמר את דברו בעניין גיוס בחורי הישיבות.
בניגוד לברק, שמגר אינו סבור כי 'הכל שפיט'. היכן עובר קו הגבול? כשמגיעה אל פתחו סוגיה משפטית הוא בודק מה כובד משקלו של ה'אלמנט המשפטי' בה, ומה כובד משקלו של ה'אלמנט הפוליטי' בה: אם האלמנט המשפטי באותה סוגיה הוא הדומיננטי, יכריע, אחרת, יסיג ידו ה'שיפוטית' מסוגיה זו וימנע מלשפוט. לשיטתו, ישנן הכרעות אשר מסורות לממשלה, ולה בלבד.
גם בחייו הפרטיים, מציין שמגר, לא "הכל משפט". חשוב לו לשמור על קיום תחומי עניין לצד פעילותו השיפוטית "בכדי למנוע סגירות והתאבנות". הוא חובב ג'אז ומוזיקה קלאסית, ומאז פרישתו הוא יושב-ראש חבר הידידים של פסטיבל הג'אז בים האדום. מגמת איזון זו מתבטאת אצלו גם בהשקפתו באשר לבחירת שופטים: "יש לאזן בין שופטים מן האקדמיה לבין שופטים מן הפרקטיקה". עם זאת, הוא סבור כי בראש הוועדה למינוי שופטים צריך לשבת נשיא בית המשפט העליון ולא שר המשפטים. לבד מזאת הרכב הוועדה כפי שהוא כיום נראה לו ראוי.
האיזון שמבטא שמגר בנוגע לתמרון בין שיפוט לחיים פרטיים או בין אקדמיה לפרקטיקה בהרכבי השופטים בא לידי ביטוי גם בפסיקתו: הוא הרשיע את
ידיעות אחרונות בפרשת
קראוס לאחר שאלו כתבו רבות על חקירותיו, אך על סגירת התיק "שכחו" לכתוב. הוא סבר כי זה היה שלא ב
תום לב.
חופש הביטוי, לטעמו, אינו בלתי מוגבל, אלא מתאזן אל מול ערכים אחרים כגון הזכות לשם טוב. עיסוקו בחופש הביטוי בפסיקה נובע מהעניין הרב שיש לו ב
חירויות יסוד, עניין שהביא אותו להשתתף בפרויקט החוקה של
המכון הישראלי לדמוקרטיה. לשיטתו, חופש הביטוי מהווה מעיין נובע לחירויות אחרות כגון חופש ההתאגדות, הדת, המצפון וכדומה.
הוא מתגורר בירושלים מאז שמונה ליועץ המשפטי לממשלה בשנת 1968, ועד לעצם היום הזה. בשנת 1996 הוענק לו פרס ישראל על מפעל חיים.
